ספר ביאורי הזהר – קאפוסט, תקע"ו – מהדורה ראשונה

ספר ביאורי הזהר – קאפוסט, תקע"ו – מהדורה ראשונה

ספר ביאורי הזהר, ביאורים בספר הזהר, מאת האדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא. קאפוסט, [תקע"ו 1816]. דפוס רבי ישראל יפה, מחשובי תלמידיו של האדמו"ר הזקן. מהדורה ראשונה.
ספר יסוד המסביר מושגים רבים בקבלת האר"י ע"פ דרך החסידות. ביאורים בספר הזהר, שנאמרו מפי האדמו"ר הזקן בלילות שבת לפני בניו ויחידי סגולה מתלמידיו, ונכתבו ע"י בנו – האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. ביאורים אלו נאמרו ע"י האדמו"ר הזקן החל מי"ט כסליו תקס"ב, עד לשנותיו האחרונות. בספר זה נדפסו רק כרבע מביאוריו על הזהר (כדברי בנו בסוף ההקדמה).
בשער הספר נדפס: "...ורובם ככולם מכתבי קודש הנ"ל היו לפני כ"ק אדמו"ר נ"ע ומאד ישרו בעיניו". בראש הספר הקדמה מאת בנו, האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. בהקדמה הוא מספר על תוכן הביאורים שבספר: "...אשר שמענו מפי רוח קדשו ז"ל בכל ליל שבת ושבת, פירושים וביאורים מאמרי הזהר בכל סדרא דף אחד זה כמה שנים, ואשר נראה בעליל לכל עיני ישראל אשר רוה"ק הופיע עליו בהגלות נגלות אורו בסתרי סודות ורזין דאורייתא, ובפרט בביאורו בפי' המאמרים מכוונים לאמיתתן ממש. וכאשר שמעתי מפי קדשו ז"ל, לא פעם ושתים, שכל ימיו עשה קבע ללמוד הזה"ק בשבת דוקא... ואמר על עצמו שאין רגילותו ללמוד בכל שבת, רק דף אחד או ב', אבל בעיון והעמקה גדולה וביגיעה רבה בדקדוק הלשון בכל מלה, שיהי' מכוון ע"פ אמיתי' חכמת הקבלה...".
בסוף ההקדמה מתאר האדמו"ר האמצעי את אופן כתיבתו ועריכתו את הספר: "ידוע לכל באי שערי אור תורתו של אאמו"ר ז"ל, שבכל הכתבים שלי שבידי אין דבר נוסף מעצמי, כ"א במה שבא באיזה מקומות לפרש ולבאר בתוס' ביאור במקום שקיצר בלשונו הקדוש ז"ל, וגם זה נלקח מדברי אור תורתו המבוארים בתוספת במקומות אחרים, וכמארז"ל דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר".
האדמו"ר רבי אליעזר צבי ספרין מקומרנא כותב בהקדמתו לפירושו "דמשק אליעזר" על הזהר, שבין הספרים שהיו לנגד עיניו בעת שחיבר את פירושו היה "ספר ביאורי הזהר מהרב הגאון הקדוש מו"ה דוב בער, בהרב נזר ישראל, רבם של ישראל הקדושים, מו"ה שניאור זלמן זלה"ה".
רישומים שונים וניסויי קולמוס רבים בדפי המגן, ביניהם: "שייך להרבני הנגיד... חיים ראובן...", "שייך לה"ה הרבני... החכם הגביר... אלי' נ"י קלייאנער מבאריסעוו", "אבלי ב"מ אלי' נ"י", "אור ליום ב ששה ימים לחודש אדר שנת תר"י, ר' אליעזר בן צבי מטשארי' חתן ר' מאיר שמוקלער".
[4], קלט; נז דף. 20.5 ס"מ. מצב טוב-בינוני. כתמים, בהם כתמי רטיבות, כתמי שעווה וכתמים כהים. בלאי. סימני עש. קרעים חסרים עם פגיעות בכותרות הדפים במספר דפים (סימני שריפה). חותמות ורישומים רבים בכתב-יד. כריכת עור ישנה עם שדרת עור חדשה. פגמים וסימני עש בכריכה.
סטפנסקי חסידות, מס' 79.

ואת קולו שמענו מתוך האש
מעדויות ומסורות מפי תלמידיו של האדמו"ר הזקן עולה שמעמד אמירת מאמר מפי קדשו היה אירוע עוצמתי ונורא הוד. להלן כמה קטעי עדויות על כך:
"בכל עת שידרוש אדמו"ר הרב שיחי' בבית המדרש או בבית הכנסת, אינו רשאי שום אדם מאנ"ש להרוס ולעלות על הבימה מקום מושב הרב שיחי', כי אם אנשי ביתו ואוכלי שלחנו והנקראים לגשת אל שלחנו על פי הנאמן הידוע" (אגרות קודש אדמו"ר הזקן, מהדורת תשע"ב, עמ' קעה-קעו, "תקנות דליאזנא" – כז אדר א תקנ"ו).
"תמונת האמירה היה בדביקות גדולה מאד, עיניו סגורות, וראשו מושלך לאחוריו, ופניו פני להבים, ומן כל תיבה ותיבה היו ארכבותיו וארכבות השומעים דא לדא נקשן" (כתבי רח"א ביחובסקי, עמ' קכה, בשם אביו ר' דובער, ובשם "מו"ר רא"י ז"ל"). "אמירתו ד"ח [=דברי חסידות] היה מבהיל מאד, וכל העומדים שם היו לחרדת אלוקים, ועל עמדם היו נעשים בעלי תשובה גמורים, והיו מתלהבים לעבודת ה' באופן נורא מאד. ובאיזה ענין שהיה מדבר היה מחזיק אז במדרגה זו, אם מענין 'אהבה רבה', היה לו אז 'אהבה רבה' וכו'" (בית רבי, טז/1, הערה ב).
"בהיותו בברדיטשוב [בשנת תק"ע] דרש אדמו"ר על הבימה דרוש גדול ועמוק מאד, ודיבר בהתלהבות גדולה, עד שכמעט טיפס על הקירות ("כמעט ער איז גיקראכין אויף דיא ווענט"). אחר כך אמר: תדעו שכל הלימוד שלי לעומת הרבי [המגיד ממזריטש] ו'הקדוש' [רבי אברהם המלאך] אינו מתחיל כלל!, ומי היו הרבי ו'הקדוש'? תדעו שהם היו אורות עליונים... עליונים ממש... המשיך אדמו"ר ואמר: הרבי ו'הקדוש' לעומת הבעש"ט הקדוש – אינו מתחיל כלל! ומי הוא הבעש"ט הקדוש? תדעו שהוא היה 'אדם קדמון'... וכל זה אמר בקול ובהתלהבות" (ראה כתבי ר"י שו"ב, עמ' קמז, על פי עדות ישיש בן תשעים בשם ר' יחיאל מברדיטשוב).
הגאון החסיד רבי פרץ חן, מחשובי רבני וחסידי חב"ד, היה מספר: "הייתי תינוק בן ארבע שנים, ולקחני אבי על זרועותיו והביאני לבית כ"ק אדמו"ר הזקן. הבית היה מלא מפה אל פה... ותיכף שמעתי כי הרבי התחיל לאמר תורה, אך לא הבנתי מאומה. אחר איזו משך [זמן] שמעתי קול דביקות עצומה בניגון מדבר אידיש... דיא דביקות מיט דעם קול נגינה, מיט אלע אותיות, איז איין גיקריצט גיווארען אין מיין הארצען, אויף מיין גאנצען לעבען [הדביקות וקול הנגינה, וכל האותיות נחקקו בלבי לכל ימי חיי]" (ממכתב תלמידו של רבי פרץ, רבי דוד מאיר רבינוביץ, יגדיל תורה, מג, עמ' שנ).
"[שמעתי] מהרה"ח ר' משה ווילענקער, [ש]היה כנופיה מחבריא של אדמו"ר הזקן ז"ל, [וכך סיפר על אחד ממאמריו של האדמו"ר הזקן]: ולא הספקתי לבוא אל השולחן עד שנתמלא סביבו, ובחרתי מקום תחת השולחן ורווח לי, והושיטו לי מכל משקה ומכל אוכל. וכשהתחיל אדמו"ר לדבר דברי תורה, נתקרבתי למרגלותיו ושמעתי היטב. באמצע המאמר נשמט רבינו לתחת השולחן כדרכו, ואמר: 'אחדות פשוט ווילט זיך [חפץ אני באחדות פשוט]. מי לי בשמים, איך וויל ניט גן עדן העליון [איני רוצה בגן עדן העליון], ועמך לא חפצתי בארץ – גן עדן התחתון, איך וויל נאר דיר אליין, איך וואלט שוין ליינג אויס גיין, נאר דיין תורה ומצות האלט מיך' [אני רוצה רק אותך עצמך... מזמן כבר הייתי הולך (מכלות הנפש), רק התורה והמצוות שלך מחזיקים אותי]. ונדחק לי מאד [מהצפיפות והדוחק תחת השולחן]. ומה שהיה מדבר תחת השולחן היה נקרא 'רש"י כְּתָב' [על כתבי חסידות של האדמו"ר הזקן שהיו מכונים בשם "רש"י כתב", ראה בספר המאמרים תקס"ב, ב, עמ' תרסב, בהערות לעמ' תרטו], והמקורבים היו מתקרבים לשמוע" (רבי לוי יצחק סמינאווסקי, מתלמידי ה"צמח צדק" ורבי הלל מפאריטש, בסוף ספרו נתיב רש"י על מסכת שבת, ירושלים תרנ"ה).
"וכך היה נשמע הלשון ממורינו ורבינו נ"ע בדביקותו, שהיה אומר בזה הלשון: 'איך וויל זע גאר ניסט, איך וויל ניט דאיין גן עדן, איך וויל ניט דאיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אז דיך אליין" ("אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את הגן-עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך כו', רוצה אני אותך בעצמך"; נכדו האדמו"ר ה"צמח צדק", בספרו דרך מצותיך, קלח/1).