מכתב חסיד-ציוני מחסיד וויז'ניץ שהפך לחלוץ. יפו, תרנ"ט [1899].

מכתב היסטורי חסידי-ציוני מרתק, בין ...

מכתב חסיד-ציוני מחסיד וויז'ניץ שהפך לחלוץ. יפו, תרנ"ט [1899].

מכתב היסטורי חסידי-ציוני מרתק, בין שני חסידי וויז'ניץ מצפת, ר' זלמן ברזל ור' יוסף צבי גייגער, האחד  פרש לתל אביב ועשה חיל והשני נשאר בבית המדרש וויז'ניץ בצפת. יפו, תרנ"ט [1899].

שולח המכתב ר' זלמן ברזל, נולד למשפחת חסידי וויז'ניץ בצפת. אביו ר' אפרים צבי היה הממונה מטעם כולל ויז'ניץ בצפת והיה אדם נכבד ומבעלי הבנק הפרטי בצפת. גם הנמען ר' יוסף צבי גייגער היה מפארי היישוב הוויז'ניצאי בצפת, סופר הכולל ואמן בחסד עליון.

בהגיע ר' זלמן ברזל לגיל 15 נשא לאשה, כמקובל בוויז'ניץ באותם הימים, את בת ר' נפתלי בלויא ובעקבות כך עבר ליפו, שם 'פתח את העיניים' והפך לחלוץ. במכתבו שלפנינו הוא מטיף מוסר לידידו ר' יוסף צבי גייגער שנשאר בשטיבל וויז'ניץ בצפת:

"הנני חי חיי אושר בין אנשים "משכילים" "רופאים" "רוקחים" "בעלי שם"... ומאוד אנוד לך רעי היקר! על כשרונותיך הטובים שיאבדו ולא יפעלו מאומה. הנך נחשב בעיני למכונה טובה וחדשה אך גלגלים ואופנים אין. ומה תועיל המכונה? אפס! לו הי' לי כשרונותיך אז ראית מה פעלתי."

והוא ממשיך ומנסה לפתות את רעו החסיד לצאת מבית המדרש אל חיי המעשה: "ואל תהיה בטלן יושב תמיד על ספסל [-"באנק-קוועטשער", כינוי לעג משכילי ללומדי התורה] התערב בין אנשים והיה מוציא מכח אל הפועל".

השולח זלמן ברזל, נולד בצפת בכ"ו ניסן תרל"ב (1872) לאביו ר' אפרים צבי ולאמו חיה מלכה לבית שפירא . היה בן הדור החמישי לילידי הארץ במשפחתו מצד אביו והדור השלישי מצד אמו. הראשון במשפחה בארץ היה ר' זלמן לייב הייער מוויז'ניץ (בוקובינה), בן הרב משה יהודה הגאון מברודצ'ין (מזרח-גליציה). עלה ארצה עם בני-ביתו ורכושו בשנת תקי"ג (1753). 

    בילדותו למד זלמן בחדר, אצל רבנים מיוחדים, ואחר-כך למד לבדו ש"ס ופוסקים בבית-המדרש של כולל וויז'ניץ, ובהשפעת יצחק אפשטיין ואלעזר רוקח בזמן היותם בצפת החל לקרוא גם ספרי השכלה ומדע בעברית ולמד את השפה הצרפתית, שהיתה בימים ההם שפת המסחר והתרבות בכל המזרח הקרוב.

    בן 15 השיאו לו את חנה בת נפתלי בלויא ואז יצא מצפת ליפו וגר בנוה שלום ואחר-כך בנוה צדק. כאן שימש קבלן מטעם חברת "רג'י עותומן" (החברה הצרפתית, שקבלה כערבון להלואה שנתנה לממשלה את הזכיון המונופולי למכירת טבק בכל הממלכה) להספקת טבק לתושבי סוריה וארץ-ישראל והיה לו בית-חרושת לטבק-הרחה.

    כשדרשה החברה להעתיק את בית-החרושת לבירות לקח אתו שמה את כל הפועלים העברים, כארבעים, רובם מעולי תימן. בשנות מגוריו בבירות השתתף שם בפעילות בחיי הצבור היהודי והיה ראש ועד הקהלה ונשיא לשכת "בני ברית". יסד את "קלוב התקוה" בבירות (1919).

    משנתמעט הישוב היהודי בצפת אחרי מלחמתהעולם הראשונה, הרבה להשתדל למען החיאת הישוב בה, וביחוד נתן את דעתי על פיתוח הר כנען, המבורך באויר צונן וצח, כמקום מרגוע-קיץ שיהיה מקור-מחיה ליהודי העיר, דוגמת הקייטנות שבלבנון. וכשבאה מרת שרה לוי מסינגפור, ברצותה להשקיע את הונה הרב במפעל חיוני לפיתוח הארץ, הצליח להשפיע עליה, שתפנה לפיתוח הקייטנות בהר כנען והתמסר בכל מרצו לעזרתה. אף הוא עצמו פתח בית-מלון על ההר. נפטר ביום ב' ד' חשון תש"ו (11.10.45) בטבריה ונקבר בצפת על יד קבר הוריו. (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו).

הנמען יוסף צבי גייגר (יוסף הרש גייגער; 1 באוקטובר 1870; ח' בשבט ה'תר"ל – 19 בינואר 1944; כ"ג בטבת ה'תש"ד) היה אומן ומעטר יליד צפת, שימש כסופר, מזכיר וממונה של כמה כוללים בצפת.

    יוסף צבי גייגר נולד בצפת, לטודרוס גייגר ולחוה בת הרב משה חר"ג, שהיה חבר בית הדין בצפת ומנהל הכולל האוסטרו-הונגרי בעיר. בילדותו למד בתלמוד תורה ואחר כך בישיבות בצפת. בשנת 1889-1888 (ה'תרמ"ט) נשא את מרים, ילידת דרוהוביץ'. לבני הזוג נולדו להם שני בנים: אליהו וטודרוס, ושתי בנות: חנצ’ה (מלכה) ורחל. בשנת 1897-1896 הוא התמנה לוועד אגודת "בני ציון", שהוקמה על ידי שמואל שולמן, ועסקה בעידוד עלייה והתיישבות בצפת. בנוסף, מונה גייגר לממונה של כמה כוללים בצפת ובהם כולל אנטיניא. (ויקיפדיה).

מפרט: [2] עמ' 17 ס"מ. בראש המכתב מופיעה חותמת הנמען.

מצב; טוב מאוד. סימן קיפול.