כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 119:
עדי נס
|
|
|
נמכר ב: $20,000
הערכה :
$
10,000 - $15,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
נ. 1966
רות ונעמי, 2006 ,
C-Print,
140X177 ס”מ,
ממוספר 2/5 .
מקור: גלריה גק שיינמן, ניו יורק.
כדרכו, עדי נס מביים בקפידה את צילומיו. בסדרה התנ”כית הנודעת שלו מ- 2006 שידך את הנושאים התנ”כיים עם המציאות הישראלית החברתית שבסימן העוני וחסרי הבית. מתוך מרחב סוציאלי זה דלה ע.נס את ”שחקניו” תוך שהציבם בתנוחות המדובבות יצירות מופת היסטוריות באותו נושא תנ”כי מסוים. כך את שתי גרסאותיו המצולמות לנושא ”רות ונעמי” הסמיך לשני מקורות אמנותיים. את הצילום האחד ביים כפרפראזה על ”המלקטות” ( 1857 ), ציורו הנודע של ז’אן פרנסואה מילֶה, הריאליסטן הסוציאליסטי מברביזון, ואף יותר מזה, כפרפראזה על עיבודו המאוחר יותר (מ- 1888) של וינסנט ון-גוך לציורו של מילֶה. זה האחרון, מילה, ייצג שלוש מקוששות בשדה שנקצר לא מכבר לא רחוק מפונטנבלו. מרחוק מאד נראים בתי כפר, ערימות קש, עצים ופועלות. מלקטותיו של מילֶה הן כפריות קשות-יום מהמאה ה- 19 , מטפחות לראשן, שמלותיהן ארוכות ושתיים מהן כפופות ארצה במאמץ לתלוש מעט אניצים שנותרו לפליטה. הצייר האוטופיסט חלם על שוויון בימי שחר הסוציאליזם ואף עטף את כפריותיו באווירת קודש דתית-נוצרית. גרסתו של ון-גוך דרמטית הרבה יותר, כצפוי, סוערת יותר במשיחות המכחול הדשנות, באקספרסיביות של העננים, בשמש השוקעת ועוד. ון גוך צייר רק צמד מלקטות, המיוצגות כהולנדיות בעת שהותו של הצייר בארל שבדרום-צרפת. השתיים, לבדן בשדה, שתיהן שחות לאדמה עם אתים בידיהן, שתיהן בלבוש כפרי הולנדי (נעלי עץ, למשל) ושתיהן עמלות על חפירת תפוחי אדמה מהקרקע. תנוחותיהן כמעט זהות לאלו שבהן נקט עדי נס בצילומו, אף כי בסדר הפוך. בגרסתו התל אביבית, שמר נס על מוטיב תפוחי האדמה. אלא, שלא כפריות בשדה לפנינו, כי אם שתי אביונות מזרחיות, הגוהרות ארצה ברחבת שוּק במאמץ ללקט מעט תפוחי אדמה שהושלכו עם תום יום היריד. המטפחת לראש האחת מתקשרת למקור של מילֶה, בעוד הרקע – אשפות השוק העזוב – עונה לאידיליה האוטופית של מילֶה ושל ון-גוך גם יחד בדיסטופיה עירונית של פערים חברתיים והתאכזרות גורל. רות המואביה, המלקטת שיבולים בשדות בית- לחם, הפכה בצילומו של נס לשתי נשות שוליים ישראליות בדרום תל אביב של שנות האלפיים. רות התנ”כית פגשה, כזכור, בבועז הגביר, ולימים, נולד מזרעה דוד מלך ישראל. ספק רב, אם שתי המלקטות בשוק התל אביבי יזכו לשידוך רם-מעלה, וספק גדול עוד יותר אם יצמח מזרען משיח בן-דוד...
את גרסתו השנייה של עדי נס ל”רות ונעמי” נבקש להשוות לציור רות ונעמי שצייר ארתור שיק ב”מגילת רות” שלו מ- 1947 . הציור הדקורטיבי להפליא של שיק, על מסגרתו הפרחונית, מיקם את נעמי הקשישה, היושבת עם מָטֶה ארוך בידה, עת לימינה יושבת נעמי הצעירה. השתיים בלבוש אוריינטלי ולרקע שדות והעיר בית-לחם הנשקפת במרחק. רות תולה עיניים אוהבות בנעמי ואוחזת בזרועה. הווריאציה של עדי נס שונה: עודנו בשוק הדרום-תל אביבי. נעמי הקשישה ורות הצעירה אינן יושבות בסמוך לפלג מים מתרונן )כבציורו של שיק(, אלא על האספלט בתוך מחסן ירקות. שלא כסנדליהן המקושטים של השתיים בציורו של שיק, רות יחפה (סנדליה לימינה, כמו חלצה אותן לאחר מסע מפרך). לבוש השתיים – שוב, בנות עדות המזרח – דל ועלוב. אין מגע ביניהן. רות צופה קדימה במבט ריק, נעמי משפילה עיניה. הן תשושות. האביביות והעליצות הצבעונית/קישוטית הדחוסה בציורו של שיק פינו מקומן למונוכרום דכאוני בגווני אפור-בז’. עדי נס, כדרכו, ניצב לצד ה”אחרים”. צילומו מעניק נופך מחאתי למיתוס התנ”כי הפסטורלי. בהתאם, האגדה האוריינטליסטית המלבבת פינתה מקומה למזרחיות חפה מכל אופטימיות. רות ונעמי של עדי נס אף אינן משדרות את הברית המפורסמת של הגיורת. ב”מגילתו” של עדי נס, המציאות חסרת הרחמים הדיחה את האגדה האידילית. גדעון עפרת
תפריט נגישות
