מכירה פומבית 25 חלק ב'
שטרות, מטבעות, אמצעי תשלום וחפצי יודאיקה
King David Auctions
צור קשר עם בית המכירות
24.11.19
רחוב פתח תקוה 16, רוממה סנטר (קומה 2 במעלית) ירושלים, ישראל
המכירה הסתיימה
|
פריט 179:
לוח זיכרון מרשים ביותר, בית כנסת הקהילה המאוחד - פרוסקרוב, הלוח שוקל 23 ק"ג!
עוד...
|
|
|
מחיר פתיחה:
$
200
הערכה :
$800 - $1,500
עמלת בית המכירות: 20%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
לוח זיכרון מרשים ביותר, בית כנסת הקהילה המאוחד - פרוסקרוב, הלוח שוקל 23 ק"ג!
העיר פרוסקורוב הפכה לשעיר לעזאזל כמעט מתחילת מלחמת העולם. זה הפך להיות תרנגולת הכפרה לכל האזור שמסביב.
בהיותו קרוב לגבול, שם התרחשו הקרבות הראשונים, האווירה כמעט מלכתחילה החלה להתמלא בשנאה עקובה מדם ובמאבק מר נגד יהודים. והחנית החדה שלימים אחר כך פילחה בצורה כה נוראה את לב עירנו המצערת, ובכך הטביעה אותה בדם, כבר החלה לזייף.
כאשר הובאו אלינו הפצועים הראשונים משדה הקרב הסמוך, החלו לשזור רכילות זדונית וסיפורי שטנה ואיבה שטותיים כלפי יהודים. לדוגמה, כביכול התגלתה הלוויה בה היהודים לא סוחבים מת, אלא כסף למחנה האויב; או שהיהודים שלחו זהב לאוסטריה וגרמניה בתוך קליפות ביצה; או הסיפור המסורבל עד כדי כך שהיהודי נתפס כשהוא נושא מכשיר טלפון בזקנו הגדול שדרכו שמר על קשר עם האויב, ועשרות אי-אפשרויות כאלה. כל זה החל להרעיל את הלבבות ולמלא את מוחם של הגויים שמסביב בשנאה.
ואנשי פרוסקורוב שלנו חיו את כל תקופת המלחמה באווירה כל כך מזוהמת של שנאה גועשת. הם סבלו משפלות וייסורים בכל צעד. תוך התעלמות מהעובדה שהגברים והנערים נהרגו בשדה הקרב, נלחמו למען המולדת, נרדפו האבות והאימהות, הנשים והילדים בבית, טופלו באופן בלתי אנושי והופרו.
וימים אינסופיים וחסרי תקווה של חשש מלחמה כהה ["אימה" -הדפס לא ברור-טר] נגררים הלאה. והעיר שלנו יחד עם כל יהדות אוקראינה נאנחו מתחת לעול הכבד
של מלחמה וצאריזם, עד לבוא כל המהפך ההיסטורי ופרצה המהפכה.
ואחינו המדוכאים, האומללים, האומללים, האמינו אז שהישועה שלהם הגיעה ולבסוף ההיגיון האנושי ניצח. וליבם מלא תקוות קורנות על עתיד מזהיר, שמח ויפה.
גם אנחנו, כאן באמריקה, שמחנו מרחוק משמחת השחרור. מרחוק בירכנו בלבביות את אחינו ואחיותינו היקרים ובלביים שופעים קיווינו לחדשות משמחות מביתנו היקר והלא נשכח.
אך השמחה לא נמשכה זמן רב. באותה תקופה קמו הבולשביקים ומלחמת האזרחים הבולשביקית-סוציאליסטית התפתחה, והגורמים האפלים של העם האוקראיני ניצלו את המהפך ולכאורה תחת דגל החירות, השוויון והאחווה, ותחת המנון הלאומי "שטשה ני וומרלה" אוקראינה, "התאגדו בלהקות הידאמק שונות. הלהקה הגדולה והמסוכנת ביותר, בהנהגתו של האתמן צמא הדם פטליורה, השיגה במהירות את העליונה והכריזו על עצמם כמנהיגי ממשלת אוקראינה.
והלהקה שלו צמחה מיום ליום. מאות חידאמקים חדשים מהשכבות החשוכות ביותר של העם, כמו הפושעים והרוצחים המשוחררים, המתנקשים, השודדים, העמידו את עצמם תחת הנהגתו, מכיוון שהוא, פטליורה, העניק להם חופש מוחלט, הטיף בגלוי לחורבן של היהודים, והפך את שלהם סחורה ופטפטים הניתנים ללא תשלום, בתואנה של לחימה בבולשביקים.
וכמו רעמים בשמים בהירים באמצע יום יפהפה, בהיר בהיר, מזל טוב נורא מצא את עירנו. אטמן צמא הדם עם מחנה החוויה הטוב ביותר שלו השליך את עצמם לפתע, כמו חיית בר, על אחינו ואחיותינו המפוחדים חסרי ההגנה, ועשו גלוי מרחץ דמים לפני כל העולם.
אי אפשר לבטא בשפה אנושית את האכזריות שנעשו באותה תקופה. האם אנו יכולים למצוא מילה, מושג, שעשוי לבטא את צמרמורתו של אדם בזמן הטבח? או הרגע בו האדם רואה במו עיניו את יקיריו נהרגים, נהרגים? בזמן שהוא עצמו מחכה רק עוד דקה, עוד רגע, שאותו רוצח עם אותו סכין שחיטה יבוא גם אליו, ושם קץ לחייו שלו?
או האם נוצר אדם כזה שיכול לבטא, יכול לתאר, את החוויות המתרחשות בלבה של האם כשהיא עומדת לצד שחיטת בנה, או רואה בעיניה הישנות את עיניה של בנה היחיד מוטרפות או כמוה רק בת מיוסרת ומופרת?
השפה שלנו דלה מכדי שמישהו יוכל להעביר אפילו חלק אלף מהזוועות שנעשו באותו יום של הפוגרום, או כדי להעביר אפילו באופן חלקי את הטרור והאימה ששררו בפרוסקורוב מאז הפוגרום. אנשים לא הרגישו שחייהם היו בטוחים אפילו לרגע. נראה היה בכל רגע שהרוצח בא שוב והיה משמיד את השריד שנותר בחיים, מעטים שנותרו.
ואותן קריאות כאב מפוצלות גן עדן החלו להתבצע מהעיירות הקטנות היהודיות הסובבות אותה: מפלשטין, קוזמין, קמנץ, לטיצב, ליטין ומאות אחרות. הרוצח הפראי פטליורה עם מחנה חה
עיירה בקמנץ-פודולסקי, אוקראינה.
בשנת 1765 היו בעיר 750 יהודים ששילמו מס גולגולת; בשנת 1847 עלה המספר ל -3,107. עם התרחבות העיר לקראת סוף המאה ה -19, האוכלוסייה היהודית גדלה והגיעה ל -11,411 (50% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1897. עם נסיגת הכוחות האוקראינים לפני הצבא האדום בפברואר 1919, סבל Proskurov אחד הפוגרומים האכזריים ביותר מתקופת מלחמת האזרחים. יחידות של כוחות קומוניסטים מקומיים, אוקראינים ויהודים כאחד, מרדו וניסו להשיג שליטה בתחנת הרכבת. על כישלון הניסיון, נתן סמוסנקו, הטרמן של הכוחות האוקראינים שהוצבו בעיר, פקודות לשחוט את כל היהודים. ב -15 בפברואר צעדו כוחותיו של סמוסנקו לעיר והרגו בשיטתיות כל יהודי שיכלו למצוא. כומר מקומי שהפציר בחיילים לעצור נהרג בפתח הכנסייה שלו. שלוש שעות וחצי לאחר כניסת החיילים לעיר הגיע פקודה טלגרפית מהמפקדה, שקראה להפסיק את הטבח, אולם אז נרצחו 1,500 איש ואלפים נפצעו.
למרות הדרישות שנקטו נציגי הקהילה היהודית לממשלת פטליורה, Semosenko מעולם לא נענש.
בפרוסקורוב היו 13,408 יהודים (42% מהאוכלוסייה) בשנת 1926, אך החיים הקהילתיים היהודיים דעכו תחת השלטון הסובייטי. עם הפלישה הגרמנית לרוסיה בקיץ 1941 הועברו יהודי פרוסקורוב לגטו ונרצחו; האחרון ב- 30 בנובמבר 1942. במפקד 1959 רשמו 6,200 יהודים (10% מכלל האוכלוסייה), אולם המספר האמיתי היה כנראה בסביבות 10,000.
בשנת 1970 לא היה בית כנסת אך ניתן היה להשיג עופות כשרים.
העיר פרוסקורוב הפכה לשעיר לעזאזל כמעט מתחילת מלחמת העולם. זה הפך להיות תרנגולת הכפרה לכל האזור שמסביב.
בהיותו קרוב לגבול, שם התרחשו הקרבות הראשונים, האווירה כמעט מלכתחילה החלה להתמלא בשנאה עקובה מדם ובמאבק מר נגד יהודים. והחנית החדה שלימים אחר כך פילחה בצורה כה נוראה את לב עירנו המצערת, ובכך הטביעה אותה בדם, כבר החלה לזייף.
כאשר הובאו אלינו הפצועים הראשונים משדה הקרב הסמוך, החלו לשזור רכילות זדונית וסיפורי שטנה ואיבה שטותיים כלפי יהודים. לדוגמה, כביכול התגלתה הלוויה בה היהודים לא סוחבים מת, אלא כסף למחנה האויב; או שהיהודים שלחו זהב לאוסטריה וגרמניה בתוך קליפות ביצה; או הסיפור המסורבל עד כדי כך שהיהודי נתפס כשהוא נושא מכשיר טלפון בזקנו הגדול שדרכו שמר על קשר עם האויב, ועשרות אי-אפשרויות כאלה. כל זה החל להרעיל את הלבבות ולמלא את מוחם של הגויים שמסביב בשנאה.
ואנשי פרוסקורוב שלנו חיו את כל תקופת המלחמה באווירה כל כך מזוהמת של שנאה גועשת. הם סבלו משפלות וייסורים בכל צעד. תוך התעלמות מהעובדה שהגברים והנערים נהרגו בשדה הקרב, נלחמו למען המולדת, נרדפו האבות והאימהות, הנשים והילדים בבית, טופלו באופן בלתי אנושי והופרו.
וימים אינסופיים וחסרי תקווה של חשש מלחמה כהה ["אימה" -הדפס לא ברור-טר] נגררים הלאה. והעיר שלנו יחד עם כל יהדות אוקראינה נאנחו מתחת לעול הכבד
של מלחמה וצאריזם, עד לבוא כל המהפך ההיסטורי ופרצה המהפכה.
ואחינו המדוכאים, האומללים, האומללים, האמינו אז שהישועה שלהם הגיעה ולבסוף ההיגיון האנושי ניצח. וליבם מלא תקוות קורנות על עתיד מזהיר, שמח ויפה.
גם אנחנו, כאן באמריקה, שמחנו מרחוק משמחת השחרור. מרחוק בירכנו בלבביות את אחינו ואחיותינו היקרים ובלביים שופעים קיווינו לחדשות משמחות מביתנו היקר והלא נשכח.
אך השמחה לא נמשכה זמן רב. באותה תקופה קמו הבולשביקים ומלחמת האזרחים הבולשביקית-סוציאליסטית התפתחה, והגורמים האפלים של העם האוקראיני ניצלו את המהפך ולכאורה תחת דגל החירות, השוויון והאחווה, ותחת המנון הלאומי "שטשה ני וומרלה" אוקראינה, "התאגדו בלהקות הידאמק שונות. הלהקה הגדולה והמסוכנת ביותר, בהנהגתו של האתמן צמא הדם פטליורה, השיגה במהירות את העליונה והכריזו על עצמם כמנהיגי ממשלת אוקראינה.
והלהקה שלו צמחה מיום ליום. מאות חידאמקים חדשים מהשכבות החשוכות ביותר של העם, כמו הפושעים והרוצחים המשוחררים, המתנקשים, השודדים, העמידו את עצמם תחת הנהגתו, מכיוון שהוא, פטליורה, העניק להם חופש מוחלט, הטיף בגלוי לחורבן של היהודים, והפך את שלהם סחורה ופטפטים הניתנים ללא תשלום, בתואנה של לחימה בבולשביקים.
וכמו רעמים בשמים בהירים באמצע יום יפהפה, בהיר בהיר, מזל טוב נורא מצא את עירנו. אטמן צמא הדם עם מחנה החוויה הטוב ביותר שלו השליך את עצמם לפתע, כמו חיית בר, על אחינו ואחיותינו המפוחדים חסרי ההגנה, ועשו גלוי מרחץ דמים לפני כל העולם.
אי אפשר לבטא בשפה אנושית את האכזריות שנעשו באותה תקופה. האם אנו יכולים למצוא מילה, מושג, שעשוי לבטא את צמרמורתו של אדם בזמן הטבח? או הרגע בו האדם רואה במו עיניו את יקיריו נהרגים, נהרגים? בזמן שהוא עצמו מחכה רק עוד דקה, עוד רגע, שאותו רוצח עם אותו סכין שחיטה יבוא גם אליו, ושם קץ לחייו שלו?
או האם נוצר אדם כזה שיכול לבטא, יכול לתאר, את החוויות המתרחשות בלבה של האם כשהיא עומדת לצד שחיטת בנה, או רואה בעיניה הישנות את עיניה של בנה היחיד מוטרפות או כמוה רק בת מיוסרת ומופרת?
השפה שלנו דלה מכדי שמישהו יוכל להעביר אפילו חלק אלף מהזוועות שנעשו באותו יום של הפוגרום, או כדי להעביר אפילו באופן חלקי את הטרור והאימה ששררו בפרוסקורוב מאז הפוגרום. אנשים לא הרגישו שחייהם היו בטוחים אפילו לרגע. נראה היה בכל רגע שהרוצח בא שוב והיה משמיד את השריד שנותר בחיים, מעטים שנותרו.
ואותן קריאות כאב מפוצלות גן עדן החלו להתבצע מהעיירות הקטנות היהודיות הסובבות אותה: מפלשטין, קוזמין, קמנץ, לטיצב, ליטין ומאות אחרות. הרוצח הפראי פטליורה עם מחנה חה
עיירה בקמנץ-פודולסקי, אוקראינה.
בשנת 1765 היו בעיר 750 יהודים ששילמו מס גולגולת; בשנת 1847 עלה המספר ל -3,107. עם התרחבות העיר לקראת סוף המאה ה -19, האוכלוסייה היהודית גדלה והגיעה ל -11,411 (50% מכלל האוכלוסייה) בשנת 1897. עם נסיגת הכוחות האוקראינים לפני הצבא האדום בפברואר 1919, סבל Proskurov אחד הפוגרומים האכזריים ביותר מתקופת מלחמת האזרחים. יחידות של כוחות קומוניסטים מקומיים, אוקראינים ויהודים כאחד, מרדו וניסו להשיג שליטה בתחנת הרכבת. על כישלון הניסיון, נתן סמוסנקו, הטרמן של הכוחות האוקראינים שהוצבו בעיר, פקודות לשחוט את כל היהודים. ב -15 בפברואר צעדו כוחותיו של סמוסנקו לעיר והרגו בשיטתיות כל יהודי שיכלו למצוא. כומר מקומי שהפציר בחיילים לעצור נהרג בפתח הכנסייה שלו. שלוש שעות וחצי לאחר כניסת החיילים לעיר הגיע פקודה טלגרפית מהמפקדה, שקראה להפסיק את הטבח, אולם אז נרצחו 1,500 איש ואלפים נפצעו.
למרות הדרישות שנקטו נציגי הקהילה היהודית לממשלת פטליורה, Semosenko מעולם לא נענש.
בפרוסקורוב היו 13,408 יהודים (42% מהאוכלוסייה) בשנת 1926, אך החיים הקהילתיים היהודיים דעכו תחת השלטון הסובייטי. עם הפלישה הגרמנית לרוסיה בקיץ 1941 הועברו יהודי פרוסקורוב לגטו ונרצחו; האחרון ב- 30 בנובמבר 1942. במפקד 1959 רשמו 6,200 יהודים (10% מכלל האוכלוסייה), אולם המספר האמיתי היה כנראה בסביבות 10,000.
בשנת 1970 לא היה בית כנסת אך ניתן היה להשיג עופות כשרים.
תפריט נגישות
