קדם מכירות פומביות - רמב"ן 8, מתחם טחנת הרוח. רחביה, ירושלים, ישראל
המכירה הסתיימה
|
פריט 268:
"ארץ הסובייטים", ספר שירה מאת סרגיי יסנין – טביליסי, 1925 – עותק ובו שני שירים שנוספו בכתב-יד: "מכתב לאמא" ו"מעולם ...
עוד...
|
|
|
נמכר ב: $5,000
מחיר פתיחה:
$
5,000
עמלת בית המכירות: 23%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
"ארץ הסובייטים", ספר שירה מאת סרגיי יסנין – טביליסי, 1925 – עותק ובו שני שירים שנוספו בכתב-יד: "מכתב לאמא" ו"מעולם לא הייתי בבוספורוס"
Страна советская [ארץ הסובייטים], מאת סרגיי יסנין. הוצאתСоветский Кавказ (Sovetskii Kavkaz), טביליסי, 1925. רוסית. עטיפה בעיצוב קיריל זדנביץ'.
עותק מספר השירה "ארץ הסובייטים" מאת המשורר הרוסי סרגי יסנין. הספר – חמישה עשר שירים בסך הכל – נדפס בשנת חייו האחרונה של המשורר בעיר טביליסי, והוא נחשב לשירת הברבור ביצירתו.
בעותק שלפנינו נוספו שני שירים בכתב-יד, אשר פורסמו בספרי שירה אחרים מאת יסנין: בצדו האחורי של דף השער נוסף השיר "מעולם לא הייתי בבוספורוס" (Никогда я не был на Босфоре, מתוך האסופה "מוטיבים פרסיים"), ועל גבי העמוד האחרון והכריכה האחורית נוסף השיר "מכתב לאמא" (Письмо матери, מתוך האסופה "רוסיה הסובייטית").
השירים הכתובים בכתב-יד בעותק שלפנינו נמנים עם מיטב יצירתו של יסנין. שיר האהבה "מעולם לא הייתי בבוספורוס" פורסם לראשונה בשנת 1925, ונזכרים בו המקומות והערים שהמשורר לא זכה לראות בחייו (חודשים אחדים לאחר פרסום השיר, התאבד יסנין בתלייה); השיר "מכתב לאמא" נכתב בשנת 1924, והוא נחשב לאחד משיריו הנודעים והאהובים ביותר של יסנין (הבחירה להעתיק שיר זה מעניינת במיוחד כיוון שבספר "ארץ הסובייטים" נכלל "בן-זוגו" של השיר – "מכתב מאמא").
כתב ידו של סרגיי יסנין השתנה באופן דרמטי במרוצת חייו הקצרים. בתחילת דרכו, נהג לכתוב בכתב מחובר, באותיות צפופות ומעט נטויות. בהמשך, ככל שקרבו חייו לסופם, נעשה כתב-ידו זקוף והאותיות נפרדו זו מזו. השירים המופיעים בעותק שלפנינו כתובים בכתב-יד המזכיר את כתב-ידו של יסנין הצעיר ואפשר שנכתבו בידי יסנין עצמו.
המשורר סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין נולד בשנת 1895 בכפר קונסטנטינובו (רוסיה). חיי הכפר, עבודת האדמה והטבע הרוסי טבעו חותם עמוק בשירתו, ויסנין אף נהג לכנות את עצמו בשם "המשורר האחרון של הכפר". בשנת 1914 פרסם את שיריו הראשונים בכתב העת הרוסי לילדים "מירוק" (Мирок), ושנה מאוחר יותר עקר לסנקט פטרבורג ונעשה כמעט בן לילה לאחד המשוררים הנודעים בחוגי הספרות הרוסיים. את הצלחתו המטאורית תיאר הסופר מקסים גורקי כ"מטח של שבחים... מופלג ולעתים קרובות צבוע". לאחר מהפכת אוקטובר פנה יסנין בהדרגה למחוזות אוונגרדיים יותר, והיה ממייסדי התנועה האמנותית "אימז'יניזם", שאת אוהדיה ומעריציה כינה "שודדים ופרוצות". בשנת 1921 הכיר את הרקדנית האמריקנית איזידורה דנקן, ואף שלא דברו זה בשפתו של זה התאהבו השניים והחליטו להינשא. חייהם המשותפים היו סוערים ומלאי תהפוכות: יסנין התלווה אל דנקן במסעותיה הרבים בין בירות אירופה וערי ארה"ב, החל לגלות סימני אלכוהוליזם חריף והפגין התנהגות פרועה ומשולחת רסן. במהלך ביקור בפריז, לאחר ששבר שמשות ומראות בבית המלון שבו התאכסן, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי.
בשנת 1923 החליטו בני הזוג להיפרד ויסנין שב למוסקבה. אף ששנותיו האחרונות עמדו בסימן מחלת הדיכאון, התמיד יסנין בכתיבה, ואף הספיק לערוך נסיעה לגיאורגיה ואזרבייז'אן (שבמהלכה ראה אור הספר שלפנינו). ביום 28 בדצמבר 1925 נטל סרגיי יסנין את חייו בחדרו בבית המלון "אנגלטר" בסנקט פטרבורג. במעטפה שמסר לידידו, המשורר וולף ארליך, שעות אחדות קודם לכן, נמצא שירו האחרון הנחתם בשורות: "אין זה חדש למות בחיים כאלה / אך גם לחיות בזה אין כל חדש". לאחר מותו נעשה יסנין לגיבור-תרבות רוסי. סיפור חייו הסוער, מותו הטראגי וכשרונו הגדול קנו לו מקום של כבוד בין גדולי המשוררים של רוסיה, והוא נזכר בנשימה אחת עם אלכסנדר פושקין, אלכסנדר בלוק וולדימיר מאיאקובסקי. אף שזכה ליחס עוין מצד הממשל, ואף שרבים מכתביו נאסרו לפרסום, הוסיף יסנין להיות אחד המשוררים הפופולאריים גם בשנות ה-30 וה-40, עד שלבסוף, לקראת סוף שנות ה-60, הותר להדפיס מחדש את ספריו. בשירה העברית קמו ליסנין כמה ממשיכים חשובים (בהם לאה גולדברג ואברהם שלונסקי), אולם ממשיכו המובהק ביותר היה המשורר אלכסנדר פן. פן זכה להכיר את יסנין בנעוריו והושפע ממנו עמוקות. מסופר כי היה זה יסנין שהעניק לו את הכינוי "פן" בשעת שכרות מאחר ששמו המקורי, פפליקר-שטרן, היה ארוך ומסורבל מדי לטעמו.
עטיפת הספר עוצבה בידי האמן קיריל זדנביץ' (Кирилл Зданевич, 1892-1969). זדנביץ', יליד טביליסי, עסק בציור מגיל צעיר. בשנת 1910 עבר למוסקבה ומאוחר יותר למד אמנות בסנקט פטרבורג. הוא השתתף בפרסומים פוטוריסטיים שונים והיה חבר בקבוצה האוונגרדית "זנב החמור" (Donkey's Tail) שבראשה עמדו מיכאיל לריונוב ונטליה גונצ'רובה. לאורך חייו התגורר ופעל לסירוגין במוסקבה, בפריז, באיסטנבול ובטביליסי, ועסק, בין היתר, בעיצוב במה ותלבושות ובעיצוב ספרים. היה מן הדמויות הבולטות בחוגי אמני האוונגרד בגיאורגיה.
62, [1] עמ', 20 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. הקונטרסים מנותקים מהעטיפה וזה מזה (דף השער נשאר מחובר לעטיפה). קרעים קלים בשוליים של חלק מהדפים. כתמים וקמטים קלים בחלק מהדפים. כתמים, קרעים קלים וקמטים בעטיפה. חתימה בעפרון על העטיפה הקדמית ובעמוד השער.
עותק מספר השירה "ארץ הסובייטים" מאת המשורר הרוסי סרגי יסנין. הספר – חמישה עשר שירים בסך הכל – נדפס בשנת חייו האחרונה של המשורר בעיר טביליסי, והוא נחשב לשירת הברבור ביצירתו.
בעותק שלפנינו נוספו שני שירים בכתב-יד, אשר פורסמו בספרי שירה אחרים מאת יסנין: בצדו האחורי של דף השער נוסף השיר "מעולם לא הייתי בבוספורוס" (Никогда я не был на Босфоре, מתוך האסופה "מוטיבים פרסיים"), ועל גבי העמוד האחרון והכריכה האחורית נוסף השיר "מכתב לאמא" (Письмо матери, מתוך האסופה "רוסיה הסובייטית").
השירים הכתובים בכתב-יד בעותק שלפנינו נמנים עם מיטב יצירתו של יסנין. שיר האהבה "מעולם לא הייתי בבוספורוס" פורסם לראשונה בשנת 1925, ונזכרים בו המקומות והערים שהמשורר לא זכה לראות בחייו (חודשים אחדים לאחר פרסום השיר, התאבד יסנין בתלייה); השיר "מכתב לאמא" נכתב בשנת 1924, והוא נחשב לאחד משיריו הנודעים והאהובים ביותר של יסנין (הבחירה להעתיק שיר זה מעניינת במיוחד כיוון שבספר "ארץ הסובייטים" נכלל "בן-זוגו" של השיר – "מכתב מאמא").
כתב ידו של סרגיי יסנין השתנה באופן דרמטי במרוצת חייו הקצרים. בתחילת דרכו, נהג לכתוב בכתב מחובר, באותיות צפופות ומעט נטויות. בהמשך, ככל שקרבו חייו לסופם, נעשה כתב-ידו זקוף והאותיות נפרדו זו מזו. השירים המופיעים בעותק שלפנינו כתובים בכתב-יד המזכיר את כתב-ידו של יסנין הצעיר ואפשר שנכתבו בידי יסנין עצמו.
המשורר סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין נולד בשנת 1895 בכפר קונסטנטינובו (רוסיה). חיי הכפר, עבודת האדמה והטבע הרוסי טבעו חותם עמוק בשירתו, ויסנין אף נהג לכנות את עצמו בשם "המשורר האחרון של הכפר". בשנת 1914 פרסם את שיריו הראשונים בכתב העת הרוסי לילדים "מירוק" (Мирок), ושנה מאוחר יותר עקר לסנקט פטרבורג ונעשה כמעט בן לילה לאחד המשוררים הנודעים בחוגי הספרות הרוסיים. את הצלחתו המטאורית תיאר הסופר מקסים גורקי כ"מטח של שבחים... מופלג ולעתים קרובות צבוע". לאחר מהפכת אוקטובר פנה יסנין בהדרגה למחוזות אוונגרדיים יותר, והיה ממייסדי התנועה האמנותית "אימז'יניזם", שאת אוהדיה ומעריציה כינה "שודדים ופרוצות". בשנת 1921 הכיר את הרקדנית האמריקנית איזידורה דנקן, ואף שלא דברו זה בשפתו של זה התאהבו השניים והחליטו להינשא. חייהם המשותפים היו סוערים ומלאי תהפוכות: יסנין התלווה אל דנקן במסעותיה הרבים בין בירות אירופה וערי ארה"ב, החל לגלות סימני אלכוהוליזם חריף והפגין התנהגות פרועה ומשולחת רסן. במהלך ביקור בפריז, לאחר ששבר שמשות ומראות בבית המלון שבו התאכסן, אושפז בבית חולים פסיכיאטרי.
בשנת 1923 החליטו בני הזוג להיפרד ויסנין שב למוסקבה. אף ששנותיו האחרונות עמדו בסימן מחלת הדיכאון, התמיד יסנין בכתיבה, ואף הספיק לערוך נסיעה לגיאורגיה ואזרבייז'אן (שבמהלכה ראה אור הספר שלפנינו). ביום 28 בדצמבר 1925 נטל סרגיי יסנין את חייו בחדרו בבית המלון "אנגלטר" בסנקט פטרבורג. במעטפה שמסר לידידו, המשורר וולף ארליך, שעות אחדות קודם לכן, נמצא שירו האחרון הנחתם בשורות: "אין זה חדש למות בחיים כאלה / אך גם לחיות בזה אין כל חדש". לאחר מותו נעשה יסנין לגיבור-תרבות רוסי. סיפור חייו הסוער, מותו הטראגי וכשרונו הגדול קנו לו מקום של כבוד בין גדולי המשוררים של רוסיה, והוא נזכר בנשימה אחת עם אלכסנדר פושקין, אלכסנדר בלוק וולדימיר מאיאקובסקי. אף שזכה ליחס עוין מצד הממשל, ואף שרבים מכתביו נאסרו לפרסום, הוסיף יסנין להיות אחד המשוררים הפופולאריים גם בשנות ה-30 וה-40, עד שלבסוף, לקראת סוף שנות ה-60, הותר להדפיס מחדש את ספריו. בשירה העברית קמו ליסנין כמה ממשיכים חשובים (בהם לאה גולדברג ואברהם שלונסקי), אולם ממשיכו המובהק ביותר היה המשורר אלכסנדר פן. פן זכה להכיר את יסנין בנעוריו והושפע ממנו עמוקות. מסופר כי היה זה יסנין שהעניק לו את הכינוי "פן" בשעת שכרות מאחר ששמו המקורי, פפליקר-שטרן, היה ארוך ומסורבל מדי לטעמו.
עטיפת הספר עוצבה בידי האמן קיריל זדנביץ' (Кирилл Зданевич, 1892-1969). זדנביץ', יליד טביליסי, עסק בציור מגיל צעיר. בשנת 1910 עבר למוסקבה ומאוחר יותר למד אמנות בסנקט פטרבורג. הוא השתתף בפרסומים פוטוריסטיים שונים והיה חבר בקבוצה האוונגרדית "זנב החמור" (Donkey's Tail) שבראשה עמדו מיכאיל לריונוב ונטליה גונצ'רובה. לאורך חייו התגורר ופעל לסירוגין במוסקבה, בפריז, באיסטנבול ובטביליסי, ועסק, בין היתר, בעיצוב במה ותלבושות ובעיצוב ספרים. היה מן הדמויות הבולטות בחוגי אמני האוונגרד בגיאורגיה.
62, [1] עמ', 20 ס"מ בקירוב. מצב טוב-בינוני. הקונטרסים מנותקים מהעטיפה וזה מזה (דף השער נשאר מחובר לעטיפה). קרעים קלים בשוליים של חלק מהדפים. כתמים וקמטים קלים בחלק מהדפים. כתמים, קרעים קלים וקמטים בעטיפה. חתימה בעפרון על העטיפה הקדמית ובעמוד השער.
תפריט נגישות
