כשהצבא הנאצי שועט לכבוש את העולם בטירוף מוחלט של גזענות, פשיזם, שנאה ושפיכות דמים, כשבפולין היהודים מוכנסים לגיטאות ...

כשהצבא הנאצי שועט לכבוש את העולם בטירוף מוחלט של גזענות, פשיזם, שנאה ושפיכות דמים, כשבפולין היהודים מוכנסים לגיטאות וסובלים מהתעללות מזויעה - בוינה הכל נמשך כרגיל. בבית האופרה שהופך לנאצי ממשיכים לשיר ולנגן עם אותם מנגנים ואותו מנצח – אף אחד לא קם והולך. הכל כרגיל.

הזמנה נאצית חגיגית לבית האופרה המלכותית של וינה בניצוחו של המנצח המפורסם רודולף מוראלט, שהיה שם לפני השואה, המשיך עם הנאצים והמשיך גם אחר כך. בינתיים נרצחו בשם צלב הקרס מיליוני אנשים אבל לו שום דבר לא משנה...

רודולף מוראלט (26 בפברואר 1902 - 16 בדצמבר 1958) היה מנצח גרמני, שקשור במיוחד למוצרט ולרפרטואר הגרמני: שטראוס, וגנר, פפיצנר ועוד [בדיוק מה שהנאצים אהבו]

הוא נולד במינכן. הוא למד שם עם וולטר קורבואזייה ואוגוסט שמיד-לינדנר , ועבד כאופרה באופרה הממלכתית של מינכן תחת ברונו וולטר והנס קנאפרסבוך משנת 1919 עד 1923.

הוא היה מנצח בבית האופרה של קייזרסלאוטרן (1923-1928) ומנהל מוזיקלי של בית האופרה בברנו (1932-1934). הוא עבד גם בבראונשוויג וגראץ לפני שהתמנה למנצח הראשי באופרה הממלכתית של וינה ב -1940 עד מותו בשנת 1958.

הוא בהיותו בן גאה לתרבות הגרמנית ומעריץ של שטראוס ווגנר לא חש שום בעיה בנאציזם וניגן באותה ההלהבות, תחת צלב הקרס. משמוגר השלטון הנאצי המשיך באותו התפקיד. בסופו של דבר העיקר זו המוסיקה.... מה שקורה מסביב, לא כל כך חשוב...

על הרשעות הגרמנית הזאת סיפר תום שגב שכשראיין את בן דודו של הס, מפקד אושוויץ, סיפר לו הלה שהיה נוהג לנסוע בקיץ לנפוש אצל דודו באושוויץ, והיה יושב שם בחוץ ומצייר. שאל אותו תום שגב: זה לא היה נראה לך קצת מוזר לשבת תחת הארובות שפולטות את להבות האש של הנרצחים ולצייר? ענה לו: אתה יודע מה? אף פעם לא חשבתי על זה...

על הבנאליות של הרוע הגרמני ראה גם בפריט 44.

הזמנה חגיגית – קפיל.
בשער נוסח ההזמנה וסמל הנשר הגרמני עם צלב הקרס
בפנים התכנית: כמובן מתחילים בשטראוס ומסיימים ב"לאהוב את האומה" [הגרמנית שהאוסטרים חלק ממנה: עם אחד, מולדת אחת, מנהיג אחד]

מצב: טוב מאוד