ארכיון מסמכים מעזבונו של הגאון והעסקן הירושלמי רבי אהרן שמחה בלומנטל. כ-[120] מכתבים וגלויות. תגליות היסטוריות

ארכיון מסמכים מעזבונו של הגאון והעסקן הירושלמי רבי אהרן שמחה בלומנטל. כ-[120] מכתבים וגלויות. תגליות היסטוריות

מקבץ גדול של מסמכים, מעזבונו של רבי אהרן שמחה בלומנטל. תלמיד חכם חשוב ועסקן ירושלמי מוכר. בין שורות המכתבים שלפנינו נחשפות פרשיות ותככים ירושלמים, חלקן לא ידועות, וחלקן לא נחקרו בצורה מעמיקה, והאוסף שלפנינו שופך אור עליהן. אוסף ירושלמי חשוב. 

להלן פירוט חלקי של המסמכים, כולל רקע היסטורי השופך אור על חשיבותם ההיסטורית של המסמכים ומעמדם הרבני והמדיני הרם של כותביהם וחותמיהם:

אחת מתגליות באוסף שלפנינו הנחשפת כאן לראשונה: מכתבו של הרב חיים הכהן קוק משנת תרצ"ד בו הוא מכחיש את השמועה שיצא נגד הרב קוק כאילו הוא התיר לחלל שבת עבור שחרורו של זאב ז'בוטינסקי.

ר' אהרן שמחה בלומנטל נולד בשנת תר"ל לאביו ר' יעקב בעיר סרדהיל (הונגריה) שהיה תלמיד מובהק לרבי יהודה אסאד, ובהיותו בן שנה עלו הוריו ארצה. התייישב בחצרו של ר' ישעיה ברדאקי בה גידל את משפחתו. כבר בנערותו התאבק ר' אהרן שמחה בעפר רגליהם של הת"ח ובעלי תריסין יושבי החצר. בשנת תרמ"ג, עם הקמת ישיבת "תורת חיים" בידי רבי יצחק ווינוגראד היה ראש מתלמידיה הראשונים, ועמד לימינה משך שנים רבות. כבר בימי עלומיו יצא שמו לתהילה כאחד מבעלי התריסין המצויינים בירושלים. הצטיין בבקיאות ובחריפות, והיה שנון וממולח. בעודו תלמיד הישיבה החל לפרסם מאמרים תורניים והגותיים בכת"ע התורניים בעיר, ושמו יצא לפניו בין התורניים וגם בין המשכילים כצורבא דרבנן. הדחף לפרסום הגיגיו גרם שהוציא לאור עיתון משלון בשם "המוריה", שגליונו הראשון הופיע בניסן תרנ"ב. מטרת העיתון לדרבן פרחי כהונה לפרסום חידושי תורתם, וגם להפיץ ברבים הגיגים לאהבת ובניין ארץ ישראל. באותה שנה נשא את האשה שרה בת הגאון ר' טוביה אריה גולדברגר שהיה דיין בעיר וחתנו של עזריאל זליג הויזדארף. ברבות השנים היה מחשובי העסקנים בעיר, היה בין מקימי כמה "חברות" לטובת היישוב. מלחמת העולם הראשונה המיטה חורבן ושבר על היישוב בכלל ועל ירושלים בפרט, ורא"ש עקר לניו יורק (תרע"ה), וכיהן כרב בכמה קהילות. בניו יורק יצא לו מוניטין כגדול תורה וכאדם בעל מדות תרומיות. כבר בראשית פעילותו נעשה מנהל המשרד הניו-יורקי של בית יתומים "ציון" בירושלים שאחיו ר' אברהם יוחנן ייסד. הוא הקדיש את כל זמנו ומרצו למוסד זה. נוסף למוסד זה שבזכות עמלו, הועמד על בסיס נכון, פעל גדולות ונצורות למען כל המוסדות בירושלים, העיר שזכרונה לא מש ממנו לרגע. עבד מתוך מסירות נפש ממש, למוסדות ולאנשים פרטים, ונעשה כתובת רשמית ובלתי רשמית עבורם. מתוך עשרות המכתבים הנמצאים בלוט זה אנו למדים על ראשי מוסדות ואנשים שהיו מקרובים אליו וגם זרים לו, ת"ח וסופרים, פונים אליו לבקשת עזרה. את עבודתו בקודש המשיך עד יומו האחרון בקיץ תשכ"ג, בהיותו בן 93.

האוסף כולל מעל [120] מכתבים וגלויות. גדלים שונים.

מצב כללי טוב מאוד. 

- - - -

פירוט חלקי של המסמכים, והרקע לכתיבתם. מאת ההיסטוריון והחוקר התורני הרב יחיאל גולדהבר, חבר מערכת קטלוג היודאיקה 'ווינר'ס':

* המלצתו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק עבור שד"ר בית היתומים, חתי"ק. 

* מכתב מרתק מאת עסקני בית היתומים ציון בתוספת חתימת הרב קוק, אודות שני פקידים מהמוסד שנתפטרו והוציאו שם רע על רא"ש. במכתב זה זה הם מחזקים את ידיו. הוקלד על נייר של המוסד ולצידו כתוב: בנשיאות הכבוד של ראש הרבנים לארץ ישראל, רבנו גאון ישראל צי"ע מרן ר' אברהם יצחק קוק. מטעם ההנהלה חותמים: אברהם יעקב מירסקי, ברוך יודא בלוי, שמואל הכהן קוק, מאיר בלט. ולאחריהם הסכמתו של הרב קוק. אלול תרפ"ג.

ז'בוטינסקי שהיה מנהיג ציוני מפורסם וממקימי 'הגדוד העברי' במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. ברם עם החלת המנדט הביטי בארץ, פנה עורף לממשל הבריטי והחל לפרסם מאמרים בעיתונות נגד הגישה של הממשלה, כשהוא מכנה אותה 'מדיניות אנטי-שמית' המעודדת את הערבים נגד היהודים. ביום הראשון של חוה"מ פסח תר"פ פרצו פרעות בירושלים וז'בוטינסקי התייצב בראש ההגנה על יהודי העיר. הערבים הפורעים רצחו, פצעו, שודדו, בזזו ושרפו ספרי תורה, כפי שמתאר הרב קוק זצ"ל בכאב באיגרתו (איגרות הראי"ה, ד' אגרות א'כה-א'כו). לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע, אסרו הבריטים אותו ו-19 חברים בכוח ההגנה באשמת 'ביזת רכוש', הפרת סדר ואונס. ביום שבת שלאחר החג נפוצה השמועה כי הממשל מתכנן להעמיד את אותו למשפט מהיר שעלול להסתיים בגזר-דין מוות.

בהסתמך על חוו"ד של משפטנים אשר יווכחו כי עונש מוות אפשרי במקרה זה, ועצומה מידית תשפיע על שלטונות המנדט, חייבו רבנים ובראשם הרב א"י קוק לאסוף חתימות של אלפי איש, המצהירים כי גם הם השתתפו בהגנת העיר, ומבקשים לעמוד למשפט לצד ז'בוטינסקי וחבריו. בסופו של דבר נדחה המשפט לשבוע שלאחר מכן ואיסוף החתימות נעמד דום. בהליך משפט מזורז של פחות משבוע ימים, נידון ל-15 שנות עבודות פרך.

בחודש אב שנת תרצ"ד פרסם ז'בוטינסקי בעיתון 'הירדן', הוא העיתון הבית"רי שהוא ערך, מאמר על פרשיית המשפט, וכתב בין השאר שהרב קוק התיר לאסוף בשבת את החתימות, ולא עוד אלא בכבודו ובעצמו חתם והחתים בשבת, ואלו דבריו:

היה זה יום השבת, כשנודע בירושלים על פסקי הדין, והרב קוק ביחד עם קהל גדול התפלל אז ב'חורבה'. הוא הפסיק את התפילה. ציווה להביא לו דיו ונייר וחתם ראשון על המחאה נגד אי-הצדק – בשבת! כשנודע לי הדבר הרהרתי הרבה: מה פירוש הדבר? יודע אני, שבמקרה של פיקוח-נפש צריך לחלל שבת, אולם כאן לא היה כל הבדל אם יחתמו היום או מחר! למה דווקא בשבת? ואז הבינותי את טעמו ופירושו של הדבר: הרי זוהי אותה הרוח שמרחפת בקדוש המפורסם של ר' לוי יצחק מברדיטשוב, כשהוא זועק בחוצפה גדולה כל כך כלפי קב"ה 'יושם קץ לדבר' שהרי כאן מדבר בן עם אביו: עולם מלא עוולות ואתה מצווה שאנו נערוך כאן את שבת-הקודש שלך, כמו תמיד, כאילו לא קרה כלום. לא! אבא! אני, בנך ועבדך, מחלל את השבת שלך לאות מחאה נגד כל מה שנעשה בעולמך", והוא ממשיך להשוות בין הרב קוק לבין רלו"י מברדיטשוב.

פרסום זה גרר תגובות נזעמות, ורבים שהיו עדים למתרחש בבה"כ החורבה כתבו מכתבים נזעמים למערכת העיתון עם הכחשה טוטאלית, שלהד"מ.

במכתב זה, שטרם פורסם, מאת הרב חיים קוק, אחיו של הרב ז"ל, אל הרב בלומנטל, מיום כ"ו באלול, גם הוא בין המכחישים. כנראה שהרב בלומנטל לא שמע על גל ההכחשות, אלא ראה או שמע את הגיליון של ז'בוטינסקי, ופנה אל ידידו ר' חיים כדי לאמת את העובדות. וכאן ישנו פרט לא ידוע: "אמנם היו כאלה שבאו לכבוד מרן הרב שליט"א שיתיר לאסוף חתימות בחג באומרם שבזה יצילו את זבוטינסקי וחבריו מסכנת נפשות, אבל כיון שלא התברר למרן הרב שליט"א שהענין תכוף, ויש בזה משום פקו"נ, לא התיר לחתום, וכמובן שלא חתם לא הוא ולא כל החרדים...".

מן הנכון לציין שה'קנאים' התעלמו מההכחשות, ומאז והלאה הוסיפו ל"עוולותיו" של הרב, בכך שחילל את השבת. כמובן שכל יניקתם היא ממאמרו של ז'בוטינסקי עצמו.

* רבי אריה ליב גורדון. דברי-תורה. מערכה גדולה בסוגיית הפרשת תרומות ומעשרות. וכמה הערות בתורת הדקדוק.

 ר' אריה ליב נולד בשנת תר"ח בקעלם (רוסיה). בהיותו בן י"ג כינוהו 'העילוי מקעלם'. ב-תרל"ח קיבל תעודת מהנדס-כימאי. ת"ח מופלג. עלה ארצה ב-תרנ"א. כעבור שנתיים נתמנה למנהל ביה"ס יק"א בפתח תקוה. לאחר מכן הוזמן ככימאי ליקב בראשל"צ. חיבר כמה ספרי דקדוק. נפטר בפ"ת בשנת תרע"ג.

* מכתב ממוני כולל גליציה אל רא"ש בהיותו בניו יורק, אודות שילוח הטובין והבגדים עבור חברי הכולל. ירושלים תרע"ט.

*מכתבים מאת הגאון ר' רפאל מרדכי בארישנסקי אב"ד הומל.

החליף מכתבי-תורה עם כל גדולי דורו. נולד בליטא. שימש בהוראה אצל רבי יצחק אלחנן בקובנא, ואח"כ עבר לביאליסטוק, ושימש אצל רבה – ר' שמואל מוהליבר, שהיה לרבו המובהק. נסמך להוראה ע"י גדולי ליטא. ואח"כ רכש לו בקיאות עמוקה גם בפילוסופיה והשתלם גם בלימודי-חול. כן התמכר בכל נפשו לרעיון יישוב א"י .עוד בהיותו בהומל ייסד יחד עם ידידו הגאון ר' איסר גינצבורג המפורסם בשם 'הרב מפאריטש' את 'אגודת ירושלים', לחיזוק היישוב בא"י. אחרי מלחה"ע הראשונה הצטרף ל'מזרחי'. עם המהפכה ברוסיה הסובייטית עמד בתוקף נגד כוונת הזדון לסגור את הישיבות והחדרים. בעקבות זאת אסרוהו, ולאחר השתדלות רבה ניצל משם ועקר לארה"ב, שם נתכהן ברבנות בשכונת 'ברונקס', הרביץ תורה עד לפטירתו בשנת תש"ח. תשובותיו ומאמריו כונסו בספר 'מכתבים מחוטבים'.

עם הגעת ר' אהרן שמחה לניו יורק הבחין שמדובר בת"ח עצום ובעסקן מסור, והתרועע עמו, ובחזרת רא"ש ארצה, החלה סדרה של חילופי מכתבי-תורה. רבים מהם נדפסו בספרו הנ"ל. המכתבים המצויים כאן לא פורסמו בספרו הנ"ל. 

* מכתבי ר' פנחס גרייבסקי אל הרב בלומנטל

ר' פנחס (תרל"ג-תש"א) היה איש ירושלים. תלמיד ישיבת 'עץ חיים' בה התקרב לרבי שמואל סלאנט, וברבות הימים, נעשה, לפי בקשת הרב סלאנט, לעוזרו של ר' יחיאל מיכל פינס בהנהלת בית החולים 'ביקור חולים', בו עבד 43 שנים! ר' פנחס היה ער לצורכי היישוב וגילה רגישות למצוקותיו. נוסף לתרומתו הפיזית בהרחבת היישוב, תרם גם מפרי עטו במאות מאמרים ומחקרים על היישוב בכלל ועל תולדות הארץ בפרט. הוא ראה חשיבות רבה בתיעוד היה מקורב הן לאנשי היישוב הין והן לראשי הציונות.

* שבעה מכתבים מטעם 'ביקור חולים' בהם הוא מודה למשפחת בלומנטל על עזרתם הרבה בסיוע לחולים ושיפור מצב רוחם. עם בתרומת ספרי קריאה ובעוד אופנים. בין השאר מזכיר שרכש ספר כת"י עצום מאת הרב שמואל שמעלקא ויינטרויב, ביאור על ספר 'התשבי', והוא פונה לגרייבסקי, שהוא המתאים לההדיר את הכת"י.

ושלושה מכתבים בהם הוא מביע את ידידותו לרא"ש ומעדכן אותי על העוני המחפיר שפקד את ביתו, ועל מאור עיניו שחזר לאחר טיפול מסור מד"ר טיכו.

* רבי יצחק דוד אתרוג ראב"ד בצפת

בנו של הגאון רבי נחום אתרוג – אב"ד צפת, תלמיד מובהק לרידב"ז, ומח"ס 'פרי עץ הדר' שבעה חלקים. אחרי מלחמת העולם הראשונה גלה לניו יורק וכיהן שם בכמה קהילות.

מכתב זה הוא מגולל את צערו אל שאירח תוך ביתו את השד"ר של בית היתומים, והלה כמעט ירד לחייו.

* כולל גליציה: מכתב ארוך מאת ר' משה שפירא, על טלטוליו משך שנות מלחמה"ע הראשונה, ורעיון לפתוח מסחר לאתרוגי א"י באמריקה.

* רבי שלום אלחנן יפה, מגדולי הרבנים באמריקה, המלצה לחיזוק המוסד.

* רבי נסים דאנון, הראשל"צ, בקשת עזרה עבור יתומי ירושלים, שנתרבו בעקבות המלחמה.

הרעיון להקמת בית היתומים היה של הרב דאנון. המוסד הוקם בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ביוזמתה של הממשלה העות'מאנית. כאשר ראה המושל של ירושלים 'מוניר ביי' את מצבם העגום של היתומים היהודים בעיר, פנה אל החכם-באשי בדרישה שהקהילה היהודית תדאג ליתומיה. הממשלה העות'מאני לא הציע תמיכה כלשהי ביתומים או במי שיקבלו אותם לחסותם, מלבד הבטחת אפשרות לקנות חיטה במחיר מוזל. את הדאגה לילדים הסובבים בחוצות הסביר המושל בעובדה שהורים רבים הקריבו את חייהם להגנת המולדת, כלומר נהרגו במלחמה בשרתם בצבא העות'מאני.

כל בתי היתומים שאליהם פנה הרב דנון השיבו את פניו ריקם, בשל המצב הקשה ששרר בעיר, ועל כן הוא פנה לר' אברהם יוחנן בלומנטל, שלא ניהל בית יתומים אך היה ידוע כאיש חינוך וציבור. ואכן בית היתומים נפתח עם בואה של קבוצת ילדים הראשונה לביתו של ר' אברהם יוחנן. בחודש אדר תרע"ז. ועד סיום המלחמה היו כבר יותר מ-250 ילדים במוסד. על כל זה ועוד בחוברת 'קורות ותלאות יתומי ציון: דברי ימי יתומי ציון וירושלים, תרע"ד-תרע"ח, ירושלים תשכ"א.

* שני מכתבים של רבי אלעזר יעקב פדהורצר מצפת אודות החזקת ישיבת וכולל מירון.

מכתב ראשון מחודש כסליו תרע"א, והוא מציג את עצמו: 'כי בן אנוכי לאחותו של הרה"ג הצדיק ה"ר אלעזר כהנא שפירא מירושלים' וההשגחה העליונה מינה אותו לראש הוועד של ישיבת 'בר יוחאי' ובית 'מושב זקנים' במירון'. והוא מבקש הימנו עזרה וסעד עבור המוסדות. לאחר תיאור מצב הכלכלי הרעוע, הוא שופך את לבו המר בכך שיצאו כמה אישים מא"י לאמריקה כדי להתרים עבור המוסדות במירון, ללא שום תיאום עם מנהלי המוסדות, ושמים בכליהם את כל כספי התרומות!

מכתב שני מחודש ניסן תרע"ט, הכותב מגולל בלשון כאובה את ההרס שהשאיר מלחמת העולם הראשונה על העיר צפת בכלל ועל היישוב הצעיר והדל במירון. וזועק לעזרה למען המשך המוסדות במירון. צפת ניסן תרע"ט.

הרב פדהורצר נולד בצפת בשנת תר"ך לאביו ר' יונה שהיה בנו של ר' יעקב שכיהן כרב בעיר הגדולה טרנופול ועלה ארצה בשנת תרי"ח בברכתו של רבי יצחק אייזיק מזידיטשוב, והתיישב בצפת. ר' יונה נשא את שרה בת ר' יחיאל אשר כהנא-שפירא אב"ד זלין, שעלה ארצה בשנת תר"י. ר' יונה היה מעורה בסדר הכוללים ודרך חלוקת הכספים. פעל רבות למען הציבור בגליל.

בנו ר' אלעזר יעקב נישא לבתו של רבי רפאל זילברמן אב"ד צפת. היה מגואלי אדמת מירון. הוא רכש אדמה במקום, הקים ישיבה ומושב זקנים, כמו כן גאל את קברו של ר' יוחנן הסנדלר סייע בגאולת שרידי בה"כ העתיק במירון שעל-שם רשב"י.

במשך שנים עמד בראש 'בית החולים אטלינגר' בצפת, ופעל רבות להקמת בית חולים מודרני יותר, כדי להתחרות בבה"ח של המיסיון. היה מראשי הציבור בצפת ובגליל העליון וייצג את התושבים בפני השלטונות. כן פעל רבות בקרב התושבים במושבות בגליל העליון, כיתת את רגליו למושבות בעניני ציבור והשכנת שלום. נפטר בצפת בשנת תרפ"ה.

* מכתב מראשי ישיבת 'עץ חיים' ובית חולים 'ביקור חולים' לרבי יעקב גורדון מבורנמות' [אנגליה] לבוא לעזרת המוסדות הנתונים במצור. תרע"ד.

רבי יעקב גורדון, נולד בליטא לאביו הגאון הצדיק ר' מנחם מנדל גורדון. היגר למנטשסטר, עבר לסאות'פורט ו-בורנמות' (Bournemouth) ירש הון מאחיו. היה בקי בכל מכמני התורה, למדן ועמקן מופלג. יוצר פורה בכל תחומי התורה: דרוש, חידושים לש"ס ולתורה. עשרות ממאמריו פורסמו על גבי הבמות התורניות החשובות ביותר. ראה עליו בקטלוג 'ווינרס' 115 פריט 174.

* רבי יעקב אשר גרייבסקי מו"ץ בירושלים. בקשת עזרה כספית עבור הדפסת ספריו.

רבי יעקב אשר נולד בשנת תרכ"ו בעיר קוסובה למשפחה מיוחסת של גאונים וצדיקים. בשנת תרמ"ב, בהיותו כבן 16 עלה עם הוריו ירושלימה. למד בישיבת 'תורת חיים' והיה ממצויני הישיבה. עד שבצעירותו החל לפרסם את חידושי תורתו, וגאוני ירושלים הפליאו את גאונותו. מנעוריו ועד זקנתו הגה בתורה והורה הוראה. כיהן כמו"ץ בשכונת ויטנברג, וחיבר שורה של ספרים: ברית הלוי, שבט הלוי, גיא חיזיון ועוד. נפטר בשנת תש"ו. [בערכו בויקיפדיה כתוב שנפטר בשנת ת"ש, ואילו מכתב זה מתוארך בשנת תש"ג!]

* מכתבה של המחנכת גב' לאה זליגר

מודה לרא"ש בלומנטל על העזרה הרבה שהיא מקבלת ממנו, ומעדכנת אותו על כתובות של רבני ארה"ב המוכנים לבור לעזרתה. ירושלים תרצ"א.

לאה נולדה בגליציה בשנת תרמ"ג למשפחה חרדית ולאומית. כבר בצעירותה התגלו אצלה כשרונות מחוננים. למדה לימודי קודש, וכבר בגיל צעיר שלטה בעברית והייתה לשם-דבר בכל הסביבה. התפרסמה כבעלת השכלה כללתי ויהודית רחבה, והותירה יבול ספרותי בעיתונות העברית. בד בבד ארגנה שיעורי תנ"ך ועברית לבנות עירה. ב-תרס"ה נישאה להרב ד"ר יוסף זליגר, ושניהם החלו בהפצת הרעיון הציוני. ב-תרס"ז עלו ארצה והתיישבו ביפו, בה נתמנה ר' יוסף למנהל ה'חדר המתוקן' "תחכמוני". כעור כמה שנים עברו לירושלים. לאחר פטירת בעלה ב-תרע"ט הפנתה את מלוא מרצה לעבודה ציבורית. עשרות מאמרים פרסמה בעיתונות הא"י ובחו"ל על עלייה לארץ, חינוך ועוד. ב-תרס"ט הייתה ממייסדות 'הסתדרות נשות מזרחי' והייתה הנשיאה הראשונה. במסגרת ההסתדרות עסקה בסיוע לנזקקים והקימה בית-מלאכה לצעירות ועוד מוסדות לטובת נשים. כן תרגמה ספרים משפות לעז לעברית. במשך שנים דאגה ל'חדר-האוכל' בישיבת מרכז-הרב. נפטרה בשנת תשי"ג. [עליה: אצל פ. גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, ירושלים תרפ"ט, עמ' 45-39.]

* אישור ממשרד הרווחה וסעד בניו יורק, לפעילות המשרד של בית היתומים בניו יורק. 1945.

* שני מכתבים מאת הרב שמואל אלכסנדרוב מבברויסק

מכתב אחד משנת תרצ"ז והשני מתרצ"ח. בקשת עזרה כספית. פרטים רבים אודות בני משפחתו והמו"ץ ר' ישראל בבאברויסק.

רבי שמואל נולד בשנת תרכ"ו בעיר בוריסוב לאביו ר' הלל שהיה נצר מגע מהר"ל מפראג. הצטיין בכושר ניתוח מעמיק ובזכרון מופלא, כבר בצעירותו התפרסם בשל בקיאותו העצומה. למד בישיבת וואלוז'ין ושקד גם על לימודים כלליים, בעיקר טבע, פילוסופיה והיסטוריה. בתרמ"ט נשא לאישה את גיטל בת ר' מרדכי קצנלסון יהודי אמיד מבברויסק, והתיישב בעיירה זו. כבר בצעירותו החל לפרסם מאמרים בעיתונות העברית, בעיקר בסוגיית לאומיות העם היהודי. ברבות השנים החל להטיף לציונית דתית ואח"כ הצטרף לתנועת 'המזרחי'. עמד בקשר עם רבים מהתנועה הציונית, והחליף מכתבים רבים עם ראשי המזרחי ועם הרב א"י הכהן קוק [אגרות הראי"ה חלקים א-ב]. ב-תרפ"ג, עם פטירתו של רבי שמריהו נח שניאורסון אב"ד באברויסק, הוצעה לו רבנות העיר, אך הוא סירב. במקום הרבנות הקים אגודת 'אוהבי תורה' שפתחה שיעורים בגפ"ת ותנ"ך, וניהל את האגודה במסירות נפש תחת עיניה הבולשות של הקומוניסטים. בעקבות הצלחתו זו, נפתחו שיעורים דומים בעיירות הסביבה. חיבר כמה ספרים בתורה ומדע. נרצח ע"י הנאצים ימ"ש בחודש חשוון תש"ב יחד עם שאר בני קהילת בוברויסק הי"ד.

*הרב אברהם יוחנן בלומנטל מכתב אל אחיו רא"ש, מעדכנו על חורבן העיר במלחמת תש"ח.

במכתבו מאלול תש"ח, מביע ר' אברהם יוחנן את הפחד השורר ברחובות העיר: "וכוס היגונים נתמלא ועבר עד למעלה מכוח האנושי לסבול. ההרעשות התותחים ופגזים..."

* כ-40 גלויות מאת ידידו המלומד דניאל פרסקי. 

פרסקי נולד במינסק ב-תרמ"ז לאביו ר' יצחק שהיה מגזע רבי חיים מוואלוז'ין, ושימש בעירו כשו"ב וסופר סת"ם. הבן דניאל היה פעיל באגודות ציוניות שונות באזור מגוריו. ב-תרס"ו היגר לארה"ב והתיישב בניו יורק והחל לכותב פורה בכת"ע העבריות. התפרסם בשעשועי-לשון שלו, בדיחות ומערכונים מקוריים, מעובדים ומתורגמים. בין היתר הי מחבר התשבץ העברי הראשון, שפורסם בשנת תרפ"ד שם 'חידת שתי וערב' בשבועון לילדים 'עדן'. חיבר כמה ספרים בספרות. נפטר בניו יורק ב-תשכ"ב.

* רבי אברהם אליעזר אלדערשטיין מגאוני ניו יורק

המלצה עבור ר' א"ש בלומנטל לקהילות בניו יורק לקבלו כמרא דאתרא.

נולד בקוברין בשנת תרי"ג לאביו הגאון ר' ישעיה שהיה מאנשי-שלומו של הרה"ק רבי משה מקוברין. אביו היה בקי בנגלה ובנסתר, והיה חברותא עם הגאון ר' מאיר מארים. ובזכות זה, בנו אברהם אליעזר נתחנך לאילנא רברבא, כל ספרות חז"ל היו שגורים בפיו. תיכף אחר נישואיו כיהן ברבנות בכמה עיירות בליטא. ב-תרמ"א היגר לאמריקה, והיה מראשוני הרבנים החרדים שהיגרו בניו יורק. כיהן כרב בכמה קהילות בניו יורק ובשיקגו. מח"ס 'הראל' ביאורים וחידושים על תלמוד ירושלמי.

היה מהרבנים היחידים באותה תקופה שהתנהג כמנהג ה'חסידים', ובדרשותיו היה מזכיר אמרות בשם 'צדיקי' החסידות ובפרט לבית רבותיו: לעכוויטש וקוברין. נפטר ב-תרע"ז.

* שני מכתבים מאת האחים ר' יוסף צבי רימון ואחיו ר' יעקב.

שני האחים ר' יעקב ור' יוסף צבי נולדו בעיר פלוצק לאביהם רבי אפרים אליעזר גראנאט, שהיה ת"ח מופלג בפולין וגם חובב ציון נלהב ומראשוני המצטרפים אל הרב ריינס בייסוד הציונית הדתית 'המזרחי' [להם אח נוסף, בשם יחיאל בונם, תושב יפו, אבל אינו שייך לכתבה זו]. היה מנאמני השפה העברית וניהל ספריה עברית בעיירה בה גר. אוסף מאמריו נדפסו בידי ר' פנחס גרייבסקי בשם 'נחלת אפרים'. שני בניו קיבלו חינוך חרדי, חסידי, לאומי. למדו בישיבות שנטו לרעיון הציוני. הבכור יוסף צבי, יליד תרמ"ט, ניחן בנפש פיוטית, ועל אף התמדתו בישיבה, היה יוצא – מדי פעם, בערבים ליער כדי להתבונן בטבע. לאחר נישואיו עם אשתו בווארשה נפגש עם הוגה הדעות ר' הלל צייטלין הי"ד, שתיכף הכיר בשרונו. בשנת תרס"ז עלה ר' אפרים אליעזר ובני משפחתו ארצה. לשניהם הייתה נטייה לאומנות ושירה. התקרבו לרא"י הכהן קוק [ראה מאמרו של יעקב בספר 'עיירתי: ספר זכרון לעיירות דובזין-גולוב', עמ' 210-201]

יעקב פרסם פרסומים רבים על סיפורי א"י ואגדותיה, ספר שלם על חייו של רבי שמואל סלאנט ואוסף ענק של תולדות אישים בשם 'דמויות מן העבר'.

ר' יוסף צבי החל לעבוד כסופר בכולל ווארשה (ירושלים). משם עבר ליפו ונתמנה למלמד ב'חדר תחכמוני'. והחל לפרסם חוברות מפרי עטו, הן בחינוך והן בשירה. פרסום הגיגיו ושיריו היו ל'שם דבר' הן בציבור החרדי והן בציבור החילוני [דרור אידר ערך מחקר על שיריו, ופרסמו בספרו 'אחרון משוררי האלקים', הוצאת מאגנס 2009]. אז החל הרב א"י קוק לקרב אותו, קרבה שהלכה והתעצמה לאורך השנים. מיפו עבר ל'פתח תקוה' ונתמנה למלמד בת"ת 'נצח ישראל' שבהנהלת הרב ד"ר משה אויערבאך.

יוסף צבי היה חבר ב'אגודת הסופרים העברית'. אגודה זו הוקמה בתל אביב בשנת תרפ"א ע"י ח"נ ביאליק, במטרה לסייע לסופרים עבריים.

בשנת תרפ"א בטיילו בין פרדסי פ"ת, כדרכו תמיד להתבודד בנוף, נפצע קשה על גדות הירקון בידי פורעים ערבים. הטרוריסטים פגעו באזור חלציו וסירסו אותו. מחשש כרות שפכה, הגלה עצמו מביתו למשך 15 שנה! ולא חזר עוד אל ההוראה. דברי רקע לפרעות: כידוע שמאורעות-הדמים הראשונה בתקופת המנדט היה בחורף תר"ף (שלהי 1919) ביישובי היהודים בגליל, הקרב הראשון היה בתל חי בחודש דצמבר. בחודש ניסן בחג המוסלמי נבי מוסה' התרחש הפוגרום הראשון בירושלים. כעבור שנה: ב-1 במאי 1921 כשחגגו בת"א את חג הפועלים, התנפלו ערבים על בית-העולים ביפו ורצחו 13 מיושביו, וכן רבים אחרים ברחובות יפו וסביבותיה. השלטונות לא פעלו להפסקת ההתקפות, והערבים קראו "הממשלה אתנו". בסוף חודש ניסן תרפ"א התנפלו אלפי כפריים ובדווים מסביבת פ"ת: בזזו את הבתים והעלו אותם באש, וארבעה מבני המושבה נפלו אותו יום. כנראה שבתקופה זו נפצע קשות רי"צ.

תיאור ההתנפלות על רי"צ: הוא התבודד על-יד פרדסו של גולדברג, ושלושה מחבלים התנפלו עליו בתוכנית 'לכלותו מתחת שמי ה' '. ופצעו אותו אנושות, וסרסו אותו. בכוחותיו האחרונים הגיע ל'ירקון', כדי לשטוף ממנו את הדם, המים הקרים הקפיאו את הפצעים והדם והוקל לו במעט. בצאתו מהמים עבר עגלת הלחבן מפ"ת, הוא העלהו לעגלתו והובילו לבית חולים בת"א. מאז והלאה סבל מייסורים נוראים, פיזיים ונפשיים.

רק החל משנת תרצ"ו שב לחיק משפחתו בת"א עד לפטירתו בשנת תשי"ט. פיגוע זה שידידו ר' פנחס גרייבסקי מתבטא 'אשר כל השומע תצילנה אזניו', פגע קשות גם באישיותו, גם הלך-רוחו ומזגו חוללו.

שנים הסתובב רי"צ ברחבי הארץ, כשהוא עטוף ייסורים ומכאובים,

כאן נחשף שני מכתבים הקשורים ל'חבלה' ופיגוע זה. במכתב הראשון, מחודש אייר תר"ץ פנה האח יעקב אל ידידו ר' אהרן שמחה בלומנטל, איש-ירושלים, שבאותן שנים עבר לניו יורק, והיה מגדולי העסקנים והשתדלנים עבור אחיו בירושלים, ושופך את לבו על מצבו המר של אחיו, איך שהוא כל כולו עטוף במכאובים וייסורי תופת. התרופה היחידה כדי להקל ממכאוביו, מתאפשרת רק בחו"ל לדוגמה בווינה, "אמנם בעל-מום יישאר לנצח". הוא ממשיך להאשים את 'אגודת הסופרים העברית' שיוסף צבי חבר בה, והם היו צריכים לממן את טיפולו, לפחות את מחיר הנסיעה לווינה: "אבל האגודה הזו, נתאבן לבה, נאטמו אזניה משמוע את ייסוריו. ואחי היקר האם יתאונן בפני מי שהוא? האם ישפוך לזולתו את מר שיחו? האם יהיה לפושט יד, הם יהנה מנדבות? ולעת עתה ייסוריו כה גדולים מנשוא... עסוקה היא אגודת הסופרים בדברים של מה בכך, להתגודדות פנימית, לקטנות. ומה ערך לייסורי אחי לשטויותיהם". לדעתו, לולא לא היה דתי, היו באים לעזרתו!

יעקב ממשיך בתחינותיו: "והשאלה נשאלת עד מתי יסבול? עד מתי יסבול חרפות רעב, יישן על ספסלי הישיבות בצפת ויתענה ויסתגף, מבלי בגד לעורו וכר לראשו, עד מתי?... אייר תר"ץ

ר' אהרן שמחה הזדעזע ממצבו האומלל, וחש לעזרתו. שלח לו סכום מכובד כדי נסיעה מהירה לווינה לשם ריפוי. וגם עורר את ראשי ההסתדרות העברית בימים ההם שיעשו להצלת המשורר. ואכן הם דאגו להתרמה מכובדת, ובזמן-מה נאסף הסכום הדרוש.

במכתב השני מודה יוסף צבי לרא"ש על אחת מתרומותיו. [לא מובן למה האח חיכה שמונה שנים כדי לעשות למען אחיו המתגולל במכאובים?!]

בחודש חשון תרצ"א בישר האח יעקב לרב אי"ה קוק על השתדלותו והתאמצותו של רא"ש בלומנטל, וכך החל ההסתדרות לתרום משלה למטרת נסיעת רי"צ לווינה. את הכסף שלח בלומנטל לרב קוק, ועם הגעת הכסף, הוא מבקש הימנו שיפקידו לבנ"ק אפ"ק ... כדי שיהיו בטוחים שהכסף יגיע לייעדו. כן כתב רי"צ מכתב קצר לרב קוק: ברכת תודה על השתדלותו למען בריאותו יעקב רימון, מנבכי הלב, 'מגנזי ירושלים' של גרייבסקי, חו' ו; יעקב רימון, מגנזי ירושלים, חו' יא. (התודה למכובדי ר' משה יהודה נחמני שהפנה אותי לחוברות אלו).

הרב קוק פנה אל נדיבי העם במכתב נוגע ללב: "הנני מוצא לי לחובה קדושה, להפגין ברבים... ידוע שיש לנו, איש מצוין משורר בחסד עליון, מעמיק במחשבה, וטהר לב להפליא, הוא רבי יוסף צבי רימון, ונעשה אומלל ע"י הרוצחים הידועים, בני פרא האדם, בימי המהומות הראשונות בא"י תחת החסות המנדטורית הנאורה, בנסי-נסים נשאר בחיים, אבל אומללים הם חייו, ועודנו צריך ניתוח קשה". הוא מבקר קשות את הסתדרות הסופרים שהתעלמו ממנו, ואם הסיבה לכך היא 'אמונתו החזקה באלקי ישראל' "הרי זה דבר נורא". לקראת סוף מכתבו: מעלה הרב על-נס את פעולותיו הברוכות של בלומנטל, וממנו יראו וכן יעשו שאר נדיבי העם.

כאמור, אחרי הפציעה עזב את משפחתו ויצא לנדוד בארץ, עבר אותה ברגל לארכה ולרחבה. נדד ממושב למושב, התייחד עם נוף הארץ – ארץ חייו. ואז כתב ופרסם ממיטב שירי-מולדת שלו, שיש בהם ציוריות רבה ורגש אהבה למולדת ללא מיצרים. באותו פרק זמן: באחד הטיולים שלו בגליל העליון, בין ההרים, וכולו מתעלה בהוד רמים אל-חי, יוצר הבריאה, פגש בדרך פרש ערבי. השמש שקעה. לאל היה איש זולתם. יוסף צבי הבין למצבו, וחשב שסופו יהיה כסופו של המשורר רבי יהודה הלוי, שנדרס ע"י פרש ערבי והתכונן למות. הרים את ידו ושפתיו לא פסקו מלהתחנן אל אביו ששמים. מתוך לב יוקד לאהבת שמים קרא מעומד לבו 'שמע ישראל ה"א ה' אחד', ולמרבה הפלא: הפרש עמד ולא התקרב אליו, ובקריאת 'אללה אכבאר' עזב אותו.

ברבות הימים הוא מיטהר ומזדכך בייסוריו, וסערת-נפשו הגדולה מטלטלת אותו לצפת. בה הוא מתבודד בבה"כ האר"י למשך שלוש שנים ואינו רואה את אור העולם. בשנים אלו הוא הוגה בנגלה ונסתר. השירים שפרסם אחרי אסונו הטרגי, בירחון 'הדים', הם נכסי צאן ברזל בשירה המחשבתית, הוא בוכה על גורלו, אך ללא קובלנה או טרוניה כלפי מעלה. הוא מקבל את גורל חייו באהבה, כל הרעה והתלאה שנחת עליו, מתוך להט אמונה ועוז ביטחון בה'. מצפת עלה ירושלימה ולמד בישיבתו של הרב קוק, שהעריכו עד מאוד. הוא הניעו לכתוב על תנ"ך, וכתוצאה מהשפעה זו, כתב פירוש לכמה ספרי-קודש. רק בשנותיו האחרונות חזר לחיק משפחתו בשכונת 'יד אליהו', ונפטר בחודש טבת תשי"ט (על-פי מאמר לזכרו שכתב אחיו ר' יעקב).

בשנת תר"ץ ערך ידידו ר' פנחס גרייבסקי חוברת של 'מגנזי ירושלים' לכבודו. ובשנת תרצ"ב ערך גרייבסקי ספר לכבודו 'מזכרת היובל' אוסף מאמרים ושירים של ידידיו.

מפרי עיטו נדפסו כמה חוברות משיריו, וכן אוסף מאמריו על גדולי ישראל, בשם 'עצי חיים' (תש"ו). וכמה חוברות על תנ"ך.

אגב, כאמור, מיום הגיעו ליפו נתקשר בכל לבו לרב קוק, ולדעתו בתקופה לא פשוטה שאנו נמצאים בה, אלינו לסלול דרך חדשה, ולפרסם את רעיון תחיית האומה של הרב קוק, כדרך הבלעדית לקראת העידן הנוכחי. בשנת תרפ"ב הוציא לאור חוברת בשם רבי אברהם יצחק הכה קוק ורעיון התחיה (דפוס התחיה – פתח תקוה). בין השאר קלע אל השערה בכך שהרב הבין שהקרע הגמור שבין היישוב החדש לישוב הישן, שבעיניו היה תופעה חמורה, ומן הדחיפות לטפל ולמצוא דרכים לאחות את הקרעים, ע"י גילוי הדדי של הטוב והיפה שבשניהם.

* מכתבים שונים: מאת הרב קלמן אליעזר פרנקל, בענין הדפס חיבוריו. הרב משה דוד אויערבאך, מצפת. הרב שמואל זנוויל הלוי עפשטיין, דרוש עמוק בתורת הדרוש והסוד. מכתבים מאת ר' ישראל יהושע ב"ר אליעזר דוד הכהן מירושלים. מכתבים מלאי תוכן. מכתב מאת ר' בן ציון אברהם קואינקא, ראב"ד בירושלים. כמה מכתבים חידושי-תורה מאישים לא מזוהים. ר' דוד צבי אריה שניאורסון. מכתב מאמצע מלחמת העולם הראשונה, מלא תוכן. הרב שמואל אלכסנדרון מבאברויק. ישיבת 'ערלוי'. חשון תשט"ו. הגאון ר' יעקב מעסקין, ד"ת בהלכות עירובין. הגאון ר' הלל פוסק אב"ד בתל אביב. ר' אברהם דווארזעץ. הרב שמואל זאנוויל הלוי עפשטיין משכונת ברונקס.

 - - -