"אולי אהיה היחידי מתוך משפחתי הנשאר בחיים..." - אוסף מכתבים מיהודי שהוגלה לפונה שבהודו בזמן מלחמת העולם השניה ...

"אולי אהיה היחידי מתוך משפחתי הנשאר בחיים..." - אוסף מכתבים מיהודי שהוגלה לפונה שבהודו בזמן מלחמת העולם השניה בשירות הצבא הבריטי

25 מכתבים מיהודי בשם נחמיה שהוגלה מארץ ישראל דרך דמשק לעיר פונה שבהודו, בשנת 1941 שהיתה אז בשליטה בריטית. בפונה הועסק ביחידה רפואית לטיפול בחולים בריטים. המכתבים נשלחו לקרוביו וחבריו בארץ ישראל בזמן שהותו בהודו בין השנים 1941 ל 1944, בהם הוא מתאר לפרטים את תפקידיו תחת הפיקוד הבריטי, את שגרת יומו, יחסו לנעשה בארץ ישראל ולתוצאותיה של המלחמה העולמית כלפי היהודים, געגועיו לחזור לארץ ישראל, ועוד. לאחר המלחמה שב נחמיה לירושלים.

לצד מכתבים בעלי תוכן אישי המפרט את הקורות אותו בפונה בסביבתם של חיילים בריטים מפרט הוא את תחושותיו לגבי המלחמה העולמית: "קשה להאמין שימצאו איזושהם "המונים יהודים" ביבשת אירופה לאחר גמר מלחמה זו. מה שמתרחש עובר על כח התיאור לחלוטין. אפשר שהיטלר ורוצחים הפשיסטים "יפתרו" את הבעיה היהודית בשטחים האלה וימחקו את זכרון ישראל מאירופה כולה. מיותר לצעוק ולבכות ולדפוק על החזה. עזרה וגאולה בשביל האנשים האומללים אין בידינו הריקות... יהיה איך שיהיה יחול שינוי שווי משקל של עמנו ונקודת הכובד תזוז לארץ ישראל או לארצות הברית". ובמכתב אחר שנכתב באוגוסט 1943: "נוכחים אנו להתודע שהיטלר הצליח הצלחה עולמית במזימתו להנמיך  ולהחליש את עמידת עמנו... ממשלות אחרות לא היו מעיזות מיומן להתייחס כלפינו כפי שמתייחסים הנאצים הנבזים, הורידו את הסטנדרט הכללי... הנאצים הודיעו על טיהור מושלם של היהודים מברלין... אתה זוכר את בן דודי... מי יוכל להגיד איה הוא ובני משפחתו אולי אהיה היחידי מתוך משפחתי הנשאר בחיים...".

במכתב אחר מחודש מרץ 1942 בו הוא מתאר את הקורות אותו הוא כותב: "הנני נמצא באותו המקום כל הזמן ועודנו לא חל שנוי בתנאים הכלליים ולא במצבי הפרטי", הוא מוסיף ומתאר את פעילותו: "בעקב האשמות שקר הפסקתי לעבוד בטפול חולים לפני כשלשה חדשים, אחרי כן עבדתי במחלקת הסניטציה, כלומר הסתובבתי סתם לפי המסורת המקובלת בענף המלחמתי... השגחתי על קבוצת פועלי ניקיון הודים... נמאס לי מאד עסק הביש זה והצלחתי לעזבו... למרות הכל יש לנו כעת מפקד נבון ועדין באופן יוצא מן הכלל, ואף בקצין הראשי אין פגם... לכל חייל של ה"מ אשר משרת בהודו במשך תקופה מסוימת מגיע כרטיס נסיעה בחינם פעם בשנה הלוך וחזור לכל מקום ברחבי המשטר הבריטי בארץ הענקית הזאת... היות ואנחנו מציגים כאן את הגזע בהיר העור רשאים אנו לנסוע במחלקה המרופדת במסילת הברזל...", וממשיך ומתאר את טיולו בארץ הודו, ואת ניסיונותיו להשיג מצלמה מאחד החיילים, ולעבור לאחר מכן לשירות בטחון במזרח הקרוב.

באחד המכתבים מתייחס נחמיה למאורעות בארץ ישראל, וכן לפרשיית ילדי טהראן אשר שמעה הגיע עד הודו: "נוכחתי להרגיש כפליים שארצנו וישובנו הולך ומתפתח ומשתנה במשך התקופה מאז העדרי בגולה ההודית... אני מקבל את ירחונם הציוני כל חודש... ענין ילדי טהראן נודע לי לפני כן. באתי במגע אם משפחות בומביי שקיבלו ילדים מספר בביתן כאורחים בזמן שבו היו מחכים לשליחתם ארצה. המריבות בין המוסדות ובין המפלגות על שאלת חלוקת הילדים וקליטתם הסופית מסריחות הן. היתה בושה וחרפה. אוי לעמנו שטרם הספיק להבין מה ענין חיוני...". ועוד. באחד המכתבים נגזרה פיסת נייר כתובה בת כמה שורות כנראה בידי הצנזורה הבריטית.

כמחצית מהמכתבים כתובים עברית, והיתר בלועזית. מעניין לציין כי במכתביו מבקש נחמיה מחבריו ומבני משפחתו כי יכתבו אליו רק בשפה העברית. בנוסף, מופיע מכתב אחד מאוחר יותר אשר נשלח לנחמיה מידיד, לאחר שובו ארצה בירושלים בשנת 1947.

גדלים ומצבים שונים. מצב כללי טוב מאד.