חתימת יד קודשו הנדירה והבלתי מצויה של הגה”ק המהרי”ל דיסקין זצוק”ל על ה'חרם' נגד 'בתי הספר' בירושלים – תרנ”ו (1896) - בפנינו טופס כתב ה'חרם' המקורי שהופץ בירושלים בשנת תרנ”ו וכולל את מכתביהם המודפסים והחריפים של רבני ירושלים המהרי”ל דיסקין, ה'תורת חסד' מלובלין', והגר”ש סלאנט זכר צדיקים וקדושים לברכה. על המכתבים מתנוססות חתימת ידו הנדירה של מרנא המהרי”ל דיסקין זצוק”ל ולצידה זו של הגאון בעל ה'תורת חסד' מלובלין זצוק”ל בעוד שעל מכתבו של הגר”ש סלאנט לא מופיעה חתימה. (חשוב לציין כי בטופס אחר המצוי כיום מתנוססות חותמותיהם של שלושת הרבנים בצירוף חותמת בית הדין הגדול של העיר) המהרי”ל דיסקין (תקע”ט – תרנ”ח) היה אחד מן הגאונים הנודעים ביותר שעמדו לעם ישראל, הוא התפרסם בגאונותו הרבה, צדקותו וקדושתו ויראתו המופלגת. גדולי הדור העריצו אותו והפליאו אותו בשבחים נשגבים, כן נודע כי מרן ה'בית הלוי' אמר עליו לבנו הגר”ח, ”עדיין לא הגענו לחצי המורא שיש לנו לירא מאותו גאון וקדוש”. הגאון רבי אליהו חיים מייזל אב”ד לודז' אמר עליו: ”הוא רבן של כל בני הגולה וכולנו נגדו כקליפת השום” . סיפרו כי בכל ליל שבת, כשהיה מגיע בתפילתו למילים ”לפניו נעבוד ביראה ופחד”, היו פניו מאדימות כאש, והווריד שבמצחו היה מתנפח ובולט עד אשר אימה ופחד היו נופלים על מי שהתבונן בפניו בשעה נעלה זו. בשנים תר”ד- תרל”ז שימש מהרי”ל ברבנות בקהילות חשובות ביותר בליטא ובלארוס כמו 'קובנה' 'לומז'ה', 'שקלוב' ו'בריסק', כשעוד בהיותו שם התפרסם במאבקיו בעוקרי הדת ובמסירות נפשו למען כבוד שמים. באב תרל”ז בא מהרי”ל לשערי ירושלים על מנת להשתקע בה, עד מהרה התקבצו סביבו תלמידים מופלגי תורה כדי לשמוע את שיעוריו הנודעים וביתו נודע חיש כתל תלפיות בענייני התורה והחינוך בעיר, ויחד עם הגרש”ס וה'תורת חסד' הנהיג את הקהילה האשכנזית עד לפטירתו. החרם על בתי הספר: אחד החרמות המפורסמים ביותר והבודדים אשר נותרו משפיעים עד לימינו אנו הוא החרם על בתי הספר ולימודי השפות הזרות בירושלים. בשנת תרט”ז עלה לארץ ישראל ד”ר לודוויג אוגוסט פרנקל ממדינת היסטוריה, ד”ר פרנקל עלה בשליחותה של הגב' הרץ מוינה, בתו של האציל היהודי – אוסטרי, שמעון אדלר – למל, כדי לפתוח בית הספר ע”ש של אביה, התוכנית הייתה שלבד מלימודי הקודש הנהוגים, ילמדו התלמידים אף לימודים כלליים, חידוש רב תעוזה שהיה לצנינים בעיני יהודי ירושלים. רבני העיר קלטו עד מהרה את מגמתו של פרנקל, ואף שהלה נהג כיהודי ירא שמיים בכמה וכמה מובנים וניסה בכל כוחו לשכנע את הרבנים לעמוד לימינו ולתמוך בתוכניותיו הרי שתשובתם הייתה נחרצת ושלילית – התנגדות חד משמעית לכל שינוי במערכת החינוך הירושלמית. אך אף על פי כן, רב היה החשש כי אי אלו בודדים יתפתו לשלוח את ילדיהם לבית הספר החדש, משכך פנו איפה הרבנים לצעד חריף במיוחד – ה”חרם”. באותה שנה ביום ט' בסיוון הוכרז ה'חרם' הראשון על בתי הספר, חרם זה אשר הוכרז והוסכם על ידי גדולי העיר הידועים, רבי יוסף זונדל מסלנט, רבי ישעיהו ברדאקי, רבי נחום משאדיק ועוד רבים וטובים היוה יריית הפתיחה במאבק העדה האשכנזית בירושליים בנסיונות רבים ומגוונים במאה הבאה להתערבות בחינוך המקובל. המגיד הירושלמי רבי בן ציון ידלר הביא בזכרונותיו את ששמע מזקן אחד שנוכח בבית הכנסת 'החורבה' בעת שהוכרז לראשונה החרם הנורא: ”הבית הכנסת היה מלא מפה אל פה, ופתחו את ארון הקודש והדליקו נרות שחורים, ועל הבימה עלה אחד מזקני ונכבדי ירושלים אז הרה”ג ר' יוסף שמואל הרשלר זצ”ל, והרים את קולו כקול הארי וזעק ”הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת” וכו', וינועו אמות הספים, ופחד ומורא נורא ואיום נפל על כל השומעים... הגאונים רבי ישעי' ברדאקי, רבי יוסף זונדל מסאלנט, וחתנו רבי שמואל סלאנט, רבי נחום משאדיק, ורבי אהרן משה מבראד תלמידו של 'החוזה מלובלין'. ועוד כחמישים מחכמי ירושלים חתמו על נוסח חריף ביותר על בתי הספר: ”ולא יתקרבו לבא בבית הלמוד כזאת או לתת מבניו ובנותיו להתלמד שמה לא בקביעות ולא באקראי... וכל מי אשר יעבור על הגזירה והאיסור הזה... הרי הוא בכלל פורץ גדר וכו' לא יאבה ה' סלוח לו ורבצה בו כלל האלה ויבדל מקהל עדת אשכנזים... בעשרות השנים הבאות חודש וחוזק ה'חרם' ע”י רבני ירושלים, כך היה בשנים תרכ”ב תרכ”ה ותרל”ב, אך החיזוק המשמעותי ביותר היה לאחר עלייתו של המהרי”ל לא”י והצטרפותו לאוסרים. היה זה בשנת תרל”ח חתם גם הוא ובית דינו עם מאתיים תלמידי חכמים נוספים על ה'חרם' שכוון עתה נגד הרעיון ללמד בת”ת 'עץ חיים' את השפה הערבית, חרם זה נחשב כ”כ בעיניו עד אשר סירב להתפלל לרפואת אחד שחלה כיוון שהלה נמנע מלהכריז את דבר החרם בבית הכנסת 'החורבה', כן חתם על האיסור שוב בשנים תרמ”ב ותרמ”ז. במקרים מספר כוון ה'חרם' על אישים מסוימים ולא התקבל פה אחד על ידי רבני ירושלים, אך באופן כללי הסכימו כולם לאסור הכנסת זמורות זרות בבתי החינוך. חרם תרנ”ו: בז' באדר תרנ”ו בא המהרי”ל שוב בחתימת יד קודשו על כתב ה'חרם' המצוי לפנינו כאשר הוא מאריך בדברים נוקבים על האיסור ש ”לא הוקלש אפי' כחוט השערה, ואין בכח שום אדם להתיר... גם אם יתקבצו כל חכמי ישראל אינם רשאים ואינם יכולים להזיזו אפי' זיז כ”ש...” עמו באו מכתביהם של ה'תורת חסד' מלובלין ושל רבה המפורסם של ירושלים – הגאון רבי שמואל סלאנט אשר שבו והזהירו על תוקף האיסור וחומרתו ואי היכולת לאיש לשנותו. איסור זה התפרסם בעיר תחת הכותרת 'גחלי אש' ופעל את פעולתו ברמה כשעד פטירתו של המהרי”ל לא נמצאו בירושלים יותר מתשעה ילדים שלמדו בבתי הספר המוחרמים, ואף הם לא היו מילידי העיר. יותר ממאה ועשרים שנה חלפו מאז, והשפעתו של 'חרם' זה נותרה קיימת, בקרב קהילות רבות המשוייכות ל'עדה החרדית' הריהו חל ככל משפטו וחוקתו כיום הכרזתו ממש, וכל חבר ב'עדה' מצווה ועומד ”לקיים עלי ועל זרעי לבלי לעבור על החרם הנורא ... על בתי החינוך שלומדים בהם שפות זרות...