כתב-יד, ”עולם חדש” – חיבור ביקורתי סאטירי נגד החילון – אמשטרדם, תקנ”א – שני כרכים – שער מאויר - כתב-יד, ”זה ספר נקרא עולם חדש”, ביקורת חברתית-סאטירית נגד תופעת החילון בקהילת אמשטרדם, מאת ישראל בן יששכר בער. [אמשטרדם, תקנ”א, 1791]. שני כרכים. בראש הכרך הראשון שער מאויר בצבעים, עם דמויות גברים ונשים בלבוש חשוף ואופנתי, המופיע בין מושאי הביקורת בחיבור שלפנינו. לצד הדמויות מופיעים הכיתובים: ”אשה אחת אצל כל ירך, כך ראוי לנהוג על הדרך”, ”הלוך וטפוף כספחת, איש אחד לכל צד אשה אחת”, ”זה אמר שק נפוח נאה, וזה אומר זנב הלטאה”, ”זה אחד ממלמדי הגבורים, ושני תלמידיו שורים וחמורים”. שני הכרכים כתובים בכתיבה אשכנזית רהוטה, בהעתקה נאה של משה הלוי קונטענט (על פי הקולופון שלו בסוף הכרך השני, ראו להלן). ”עולם חדש” הוא חיבור פולמוסי סאטירי שחלקו הראשון נכתב באמשטרדם בשנת תקל״ב (1772), וחלקו השני בשנים שלאחר מכן (ראו להלן). החיבור מתאר, בשפה מליצית מושחזת, ומתוך עמדה ביקורתית חריפה, את חדירתה של האופנה האירופית ושל תרבות הפנאי המודרנית לחברה היהודית בעיר: לבוש ותסרוקות חדשים, תמרוקים, ביקורים בתיאטרון ובאופרה, ריקודים מעורבים, בתי קפה ומשחקים, לצד זלזול בשמירת מצוות, פריצה של גדרי הצניעות והכשרות, עזיבת לימוד התורה והתרופפות כללית של ההקפדה הדתית. החיבור בנוי במספר חלקים, ובהם גם דיאלוגים דמיוניים ו”קומדיות”. בין היתר עושה המחבר שימוש פארודי בנוסח של טקסטים מוכרים, כמו קינות, פיוטים, הגדה של פסח, וכדומה. בהקדמתו מאשים המחבר את היהודים הספרדים (אותם הוא מכנה ”אונסים”, במקום ”אנוסים”), בהשפעה רעה על אחיהם האשכנזים בעיר. הוא מתאר את השימוש שלהם בשמות לועזיים ואת מראיהם הנוכרי: ”שם לויי שלהם, מה שקרא להם, הכומר בארץ אויביהם, והוא העיקר, שהיו עובדים לעקר, ושם הקודש, שקבלו בברית חדש, הוא הטפל... וכן כשקוראים אותם לפני הספר, מעורב יחד לחם ועפר, יעמוד אברהם הענדריקוס, סאלמון סאנטיקרוס, דוד עטיקשערוס, וכדומה להם, רובם ככולם שמות הטומאה חקוק בלבביהם, חרב חדה על מתניהם, וכסות אדום ללבושיהם, מגדלי בלורית זקן ובחור, ופניהם חלק כאחור...”. לדבריו, היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם בשל פרעות ת”ח ות”ט הושפעו מהם לרעה: ”העניים הבאים לשמה מגזירות חמע”ל [=חמלניצקי]... נתקנאו בהם, מחמת ריבוי ממונם ושינוי מעשיהם, להיות עושים כמעשיהם.... והלכו בעקבותיהם, נשים רחמניות בשלו ילדיהן, מגדלי בלורית ומשנין בגדיהן, זנב ושק מאחוריהן, ובגד צח ואדום ללבושיהן...”. תאריך כתיבת החיבור מופיע במספר מקומות, ביניהם בהקדמה – בה נוסף תיאור מעניין על השריפה המפורסמת שפרצה בתיאטרון באמשטרדם, בה נהרגו כמה עשרות אנשים, בכללם יהודים, שפקדו את התיאטרון: ”נעשה ונגמר עש”ק ט”ו מנחם אב שנת שתים ל'דור' יב'ש' [=תקל”ב] לאחר שריפת הקאמעדיא... והיתה שערוריה גדולה...”. המחבר רואה את מאורע השריפה כסימן וכעונש משמים. בראש החיבור מובאת שאלה ”הלכתית”, שבה מבקש השואל להצטרף לאנשים המתנהגים באופן מתירני, לבושים כמיטב האופנה ועסוקים בתרבות פנאי, ומזלזלים באיסורי התורה. ה”תשובה” מתפרסת על פני רוב החלק הראשון, ובה מובאים בין היתר ”ציטוטים” מפנקס של זקן אחד שהתמנה להיות סופר בגיהנום, ובו תיעד את כל השוכנים בו. המחבר מבקר בחריפות את אימוץ אופנת הלבוש האירופית – ”המאדע” (המוֹדה) – על ידי היהודים (במספר מקומות הוא מציין את התאריך באופן מליצי: ”בשנת פראנצי מָאדֶע [=המוֹדה הצרפתית]...”). במקומות רבים מתאר המחבר בלעג את הלבוש הגברי האופנתי, התספורות וגילוח הזקן, ואת לבושן הנועז של הנשים: ”איזה מהם הולכים בזנב מאחוריהן ודומין לחזיר ואתון... ויש מהן מלובשין בשק על כתפיהם... והשק נפוח כאילו ממולא בכינים ופרעושים... בבגד צח ואדום לבוש שני, ובכובע קטן חד מלפניו וגבוה מלאחרי כבן צרפת... בבגד שחור ובכובע של ענגילנטירה..” (דף ג); ”...בתי שוקיים שלו של משי מאיטליה, ובגד צח ואדום מענגילנטירה [=מאנגליה], ופיאה נכרית מאישפניא [=מספרד], וכובע קטן מצרפת וכתונת מהאלנדיא [=מהולנד], ומנעלים מעשה רוקח מסורינאמי [=מסורינם], וטבעת עגיל וכומז מאושטינדיא [=מזרח הודו]...”; ”...אם אמנם שהלכת בחוקותיהם, ללבוש במלבושיהם, בחרב שק וזנב ולדבר כלשוניהם, ונהגת בנימוסי דתיהם, לעשות כמעשיהם, בלי כובע על ראשיהם, ושערות גבוהות מלפניהם, וקמח תפוחי ארץ מפוזר עליהם, ובגלוי ראש בכוכב תחת זרועותיהם...” (דף כג); ”...לשנות בגדינו, בשק וזנב לאחורינו, ופיאה נכרית וכובע קטן על ראשינו, ובגדים נאים וחרב חדה על מתנינו, ומקל ארוך בידינו...” (דף יח). לאורך החיבור תיאור מפורט של חיים מופקרים, התמסרות לבילויים, עזיבה של לימוד התורה וקיום מצוות, חינוך הילדים למתירנות וחופש, וזלזול בתלמידי חכמים ורבנים. באחד המקומות מובאים ”תקנות” שקיבלו על עצמם החוטאים: ”ותקנו להם תקנות סדום ועמורה, ואלו הן: נשג”ז [=נדה, שפחה, גויה, זונה] – טהורה, וציצית בבגד – עבירה, ולהניח תפילין – אסורה, ולהתנהג בחוקות העמים ישרה, לגלח פאת זקננו בתער השכירה, ולהיות כל איש בביתו שורר, לגדל בן סורר, מיום הוולדו עד חמש לחוצפא, והוא במקום חופה, עד עשר לקאמעדיא, ובן שש עשרה לאופערַא, ואז יצא חפשי מן המצות, ומותר לישן עד חצות, לעבור זמן קרית שמע ותפילה, ואז יוכל לילך על הבערש [=הבורסה] כמו אחד המיוחד מן בני הקהלה...” (דף ח). במקום אחר מובאות ”תקנות” לביטול יום תשעה באב: ”תקנות סדום ועמורה, שנתקנו בשבוע העברה, מן אנשי חברה, הנקראת פרה סוררה, והיה ביום אף ועברה, שנחרב בית הבחירה, והם שמחו כביום שמחת תורה, ראשון לציון ועריה המעטירה, אין צריכין יותר להזכירה, מאי איכפת לנו בדבר אשר יותר מאלף שנים עברה, והמקום בכאן יותר מפוארה, אם כן אין לומר קינה בבכי וצעקה גדולה ומרה, וגם לאכול מאכלי חלב של פרה...” (דפים טו-טז). לאחר מכן מובא נוסח סאטירי של ה”קינה” לתשעה באב של אותם אנשים.