”אלות הברית” – ירושלים, תרל”ח – כרוז ה”חרם” של המהרי”ל דיסקין נגד בתי הספר של ההשכלה – המהדורה הראשונה והנדירה של כרוז זה – עם יותר ממאתים ושבעים חתימות של רבני ירושלים וחכמיה - דף מודפס (משני צידיו) – ”ספר אלות הברית” – כרוז ה”חרם” נגד בתי הספר ולימודי חכמות חיצוניות עם עשרות חתימות (בדפוס) של המהרי”ל דיסקין אב”ד בריסק ועוד 275 חתימות, של רבני וחכמי ירושלים ושל ראשי בתי-אבות מכל קהילות האשכנזים בעיר הקודש. [ירושלים, ללא שם מדפיס, י”ב אדר א' תרל”ח 1878]. בראש החותמים: הגאון מבריסק מהרי”ל דיסקין (רבי ”משה יהושע יהודא ליב בהגאון מו”ה בנימין זלה”ה אבד”ק בריסק דליטא יע”א”), ואחריו 275 חתימות נוספות, בהם הרבנים: רבי יעקב יהודה לעווי ראב”ד ירושלים ובית דינו; רבי מרדכי אליעזר וועבער הרב מאדא (תלמיד ה”דברי חיים” מצאנז); רבי ברוך מנדלבוים אב”ד טוראוו; רבי יצחק דוד בידרמן מלעלוב, האדמו”ר רבי אלעזר מנחם בידרמן מלעלוב ובנו האדמו”ר רבי דוד צבי שלמה מלעלוב; המקובל רבי הלל משה גלבשטיין; המקובל רבי יצחק בעהם מקראלע, בנו רבי יעקב יהודה, ונכדו רבי יחיאל בעהם; רבי אורי ב”ר משה אורינשטיין, בנו רבי ישעיה, ונכדו רבי יעקב אורנשטיין; ועוד. כבר בשנת תרט”ז יצאו רבני ירושלים ב”חרם” כנגד בית הספר ”למל”, מבתי הספר הראשונים בירושלים בהם שולבו לימודים כלליים (שהוקם בכספם ויזמתם של משפחת למל האמידה מאוסטריה, ובראשו עמד המורה והעיתונאי לודוויג אוגוסט פרנקל). על הכרוז משנת תרט”ז חתמו רבי שמואל סלאנט, חותנו הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט, ורבנים רבים נוספים. בהמשך חודש והורחב ה”חרם” בשנים תרכ”ב, תרכ”ו ותרל”ג, ונוספו עליהם חתימות הגאון רבי מאיר אויערבאך אב”ד קאליש וירושלים בעל ה”אמרי בינה”, הגאון מקוטנא רבי משה יהודא ליב זילברברג (בעל ה”זית רענן”), רבי נחום בהרמ”א (רבי נחום משאדיק), ועוד. אחת ממטרותיו העיקריות של המהרי”ל דיסקין אב”ד בריסק בבואו אל ארץ הקודש לירושלים בכ”ט בתמוז תרל”ז (1877), הייתה לחזק את בדקי הקדושה והחינוך בירושלים, ולעזור לרבני העיר במלחמתם נגד ה”השכלה”. היה זה לאחר שגורמים שונים מחו”ל הקימו מוסדות שונים על מנת לקלקל ולשנות את החינוך היהודי הטהור בעיר הקודש. עם בואו של המהרי”ל דיסקין התחדשה ביתר שאת וביתר עוז, מלחמתם של הרבנים וגדולי ירושלים נגד בתי הספר של ההשכלה. כרוז החרם ”אלות הברית” שלפנינו, הוא הכרוז שעל החתמתו שקד המהרי”ל דיסקין במשך יותר מחצי שנה מעת בואו, להחתים את ראשי המשפחות מכל הקהילות האשכנזיות בירושלים שיקבלו עליהם ועל זרעם את כל דברי האיסורים והגזירות שבו [קהילות הספרדים לא קיבלו על עצמם את ה”חרם”, כבר מהחרם של שנת תרט”ז, מלבד מספר רבנים ספרדים בודדים שקראו בהזדמנויות שונות להצטרף לחרם (ראו כרוז משנת תרמ”ב – במכירת ”קדם” 98, פריט 179, בו קראו רבי רפאל ידידיה אבועלפיה ורבי אליהו סלימן מני ועוד רבנים, להצטרף לחרם של ”חו”ר האשכנזים”), אבל דבריהם לא התקבלו אצל ה”מיינסטרים” של ראשי העדה הספרדית ורבניה הראשיים – ואכן רוב תלמידי בתי הספר המוחרמים, היו מבני משפחות הספרדים בעיר]. ב”חרם” זה של שנת תרל”ח, נוספו סייגים ואיסורים נוספים שלא היו ב”חרמות” הקודמים, בהם רק נאסר הלימוד בבית ספר. בהחלטה זו הורחבו גדרי האיסור, ובכרוז שלפנינו מופיע: ”לאסור איסור ללמוד חכמות חיצוניות – אפילו אותם המותרים עפ”י דין ללמדם, עכ”ז אסור ללמוד אותם מפי מורה המיוחד ומקבל פרס מחו”ל, וכן לאסור למודי כתבים ולשונות זרים, לבלי יתלמדו בכנופיא בכל מקום שיהיה, לא בבית ספר לבדו ולא לספחו לבתי ת”ת, אפילו לעשותן טפל בטפל כלל וכלל, אפילו ע”י משגיח יר”ש”. בהמשך הכרוז החתומים מקבלים עליהם ועל זרעם את כל כללי האיסורים: ”...אולם למען לא ימצאו הבאים אחרינו למצוא פתח חרטה באיזה סניף קל לפרש דבריהם כרצונם, לפרוץ בין הגדרות האלו, בכן באנו לקבל עלינו האיסור הנ”ל מחדש ולפרשו באר היטב בכל פרט ופרט. האיסורים הישנים והחדשים רובצים על כל לימודי לשונות נכרים... הגזירות והחרמות הם אפילו על לשון המדינה ג”כ. הגזירות והחרמות רובצים על כל הבאים ללמוד וללמד... ועל כל המייסדים והמסייעים ואבות הילדים והילדות...”. במספר הזדמנויות שלח המהרי”ל דיסקין את תלמידיו (רבי יוסף חיים זוננפלד, רבי ליב חפץ, רבי שלמה זלמן פרוש) שילכו להכריז את ה”חרם” ברבים, כמו למשל בעת ביקורם של ראשי האליאנס בבית הכנסת ”החורבה” ובהזדמנויות אחרות. המכריזים הנ”ל הכריזו את ה”חרם” במסירות נפש, ואף הוכו מכות רצח ע”י בריונים שנשכרו לכך ע”י יוזמי בתי הספר – והדברים כבר נרשמו בארוכה בספרי ההיסטוריה וכתבי-העת של ”העדה החרדית” בירושלים, המתעדים את המלחמות על נפש צאצאיה (ראו: כרוז ”תוכחת מגולה”, ירושלים תרמ”ז – מכירת קדם 98, פריט 181; וראו עוד: עמוד אש, ירושלים תשי”ד, עמ' קכה-קכו; האיש על החומה, מהדורת תשפ”ג, ב, פרק טז, עמ' 47-82; ועוד). בית הספר למל שימש כמעין בית מחסה לילדים יתומים ועניים, וכלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים כלליים ושפות זרות, תוך שילוב שירה וריקודים, משחקים רבים והפעלות לילדים. הקמת בית הספר נתקלה בהתנגדות רבה, בעיקר מקרב חכמי האשכנזים בירושלים ואנשי היישוב הישן בעיר, שחששו מלימודי ההשכלה הכללית והשפות הזרות בבית הספר, ומשיטת ההוראה החדשה. גדולי הרבנים בירושלים ובראשם המהרי”ל דיסקין ורבי שמואל סלנט ובית דינו הכריזו מספר פעמים ”חרם” על בית הספר ”למל” ועל בתי הספר של האליאנס (כי”ח) שנוסדו בעקבותיו [עד היום הזה רבים ממוסדות החינוך החרדי בירושלים נמנעים מלימודי שפות זרות בכיתות ההוראה, ורק מתירים לימוד יחידני ב”זוגות” – שכן בנוסח חלק מהחרמות נאסרו לימודי הוראת-שפות, רק בפני כיתה המונה לפחות שלוש תלמידים או תלמידות]. בעצם תקופת מלחמתו התקיפה של המהרי”ל דיסקין בבתי הספר בירושלם, שהה בירושלים תייר מחו”ל, וכה הוא מתאר את רשמי ביקורו בבית המהרי”ל דיסקין: ”...ראיתי את הרב מבריסק שעה תמימה,