כתב יד ("ביכל חסידות") – מאמרי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה"צמח צדק"

כתב יד ("ביכל חסידות") – מאמרי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה"צמח צדק"

כתב יד ("ביכל" חב"די), בכתיבות מעתיקים שונות – העתקת מאמרי חסידות שנאמרו על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי האדמו"ר הזקן בעל התניא, על ידי בנו רבי דוב בער האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, ועל ידי נכדו רבי מנחם מענדל האדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש. [ראשית שנות התר"י בקירוב]. 

ה"ביכל" שלפנינו נעתק ככל הנראה בחיי ה"צמח צדק" – בראש אחד המאמרים מופיעה הכותרת: "בעז"ה שבת פ' נשא שאחר שבועות שנת תרי"ב" (דף כ"ז ע"א).

כחמישה עשר מאמרי חסידות, בכתיבות יד שונות; מכיל ברובו העתקות מאמרי אדמו"ר ה"צמח צדק" מליובאוויטש, ומיעוטו העתקות מאמרי אדמו"ר הזקן בעל התניא ומאמרי אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש. בראש כתב היד דף ובו "מפתחות הכתבים". המאמרים שנעתקו ב"ביכל" שלפנינו נדפסו בספרי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואדמו"ר ה"צמח צדק", עם שינוי נוסח, השמטות והוספות.

בשלושת הדפים האחרונים (דפים קמח-קנ), מאמר ד"ה "להבין משאמז"ל על מחלוקת שמאי והלל או"א דא"ח", כנראה מאמר מאת אחד החסידים; בתוך הדברים נכתב: "הנה אכתוב מה שראיתי בכתבי אדמוזנ״ע...".

חתימות וחותמות בעלות: "יצחק בנימין דאבנער".

[94] דף (מספור דפים משתנה; כתב היד כלל במקור כנראה מעל ל-150 דפים). מרבית הדפים מנותקים. 18.5 ס"מ בקירוב. מרבית הדפים במצב טוב. כתמים. קמטים ובלאי. קרעים וקרעים חסרים (חלקם כתוצאה מחריכת דיו), עם פגיעות בטקסט בכמה מקומות. לוח כריכה קדמי בלבד, בלוי ופגום.

מקור: אוסף משפחת גרוס, תל אביב, מס' EE.011.033.

                                                                                                       ה"ביכל" החב"די

באחד ממאמריו, החוקר והביבליוגרף החב"די ר' חיים ליברמן מספר על דרכי היווצרותו של ה"ביכל" החב"די, ועל תפוצתו בעיירות בלארוס (רוסיה הלבנה):

    "...יצרה חב"ד שיטה של מעתיקים או 'כותבים' ('שרייבער' בלשון חסידי חב"ד). לראשונה בליאזנא, ערש חסידות חב"ד, אחרי כן בליאדי, שלשם העתיק מייסד החב"ד, ר' שניאור זלמן, את משכנו. מאוחר יותר – בליובאוויטש... ישבו מעתיקים, שהעתיקו את תורותיו של הרבי, שנאמרו קודם לכן בעל-פה לפני החסידים. הסדר בזה היה כך: בשבתות וימים טובים, ובהזדמנות גם בימות החול, היה הרבי אומר תורה לפני החסידים. אחר שבת ויו"ט היה הרבי מוסר תורה זו גופא, כתובה בכתב-ידו, למעתיק הראשי. הלה העתיקה, החזיר את כתב היד לרבי, והשאיר לעצמו את העתקתו, שממנה עשה אח"כ מספר העתקות, בכתב ידו שלו, ומכרם לחסידים. אם לא הספיק לו הזמן למלאות את כל הדרישות לרכישת העתקה, והחסידים היו נחפזים לחזור לעריהם, היה מוסר העתקה למעתיקי מישנה. הללו גם הם עשו העתקות ומכרו לכל הרוצה. חסיד שלא השיגה ידו לקנות העתקה, התכבד, ישב וטרח והעתיק בעצמו מאחת ההעתקות שהשיג. את החסיד שחזר לביתו ותורה חדשה בתיקו, פגשו החסידים דמתא [=מבני עירו], שהמתינו לשובו, וכמובן נאלץ, לאפשר לכל הרוצה להעתיק את התורה לעצמו... חסיד, שנתקבצו אצלו במשך הזמן מספר הגון של תורות מסרם לכריכה, וכך נוצר ה'ביכל', ובדרך זו אצר לו כל חסיד, במרוצת השנים, ספריה של מאמרי חסידות..." (אהל רחל, ג, עמ' 26).

זלמן שז"ר, נשיאה השלישי של מדינת ישראל, שמקורו בבית חב"די, הקדיש בזכרונותיו פרק מיוחד לספרייה בבית אביו, וכך כותב:

"ספריתו של אבא ספריה רגילה היתה, ספרית בעל-בית תורני, אבל הספרים שהיו בביתו לא מקריים היו ולא רק לנוי. ספרי חיים היו הם לאבא, ונחוצים לו, ספר ספר בזמנו, וספר ספר וערכו... ולמעלה, על הארון, בתכריך מיוחד נשמרו קונטרסים בלתי מכורכים של דא"ח (דברי אלהים חיים). אלה היו קונטרסים של דברי חסידות, כתובים בידי המעתיקים, שסבא היה מביא מבית הרבי בשובו מליאדי, או 'החוזר' היה מביאם שנה בשנה בבואו לביקורו המסורתי. וסבא היה נוהג ללמוד מהם עם אבא, כשאני יושב ומאזין. מה נחקקו בלב האותיות המעוגלות המזהירות כפנינים והרצות על פני השורות המקומרות כקשתות..." (כוכבי בקר, "ספריתו של אבא", עמ' 9-16).