ספר אור המאיר (ר' זאב וואלף מז'יטומיר) – קוריץ, תקנ"ח – מהדורה ראשונה – עותק נאה עם שוליים רחבים

ספר אור המאיר (ר' זאב וואלף מז'יטומיר) – קוריץ, תקנ"ח – מהדורה ראשונה – עותק נאה עם שוליים רחבים

ספר אור המאיר, דרושים ורמזים על התורה, המגילות ומועדי השנה בדרך החסידות והקבלה, מאת האדמו"ר רבי זאב וולף מז'יטומיר. קוריץ, ללא שם מדפיס, [תקנ"ח 1798]. מהדורה ראשונה.
ספר אור המאיר הוא מראשוני ספרי החסידות ובו דברים בשם הבעל שם טוב. המחבר – הרה"ק רבי זאב וולף מז'יטומיר, היה מגדולי תלמידי המגיד ממזריטש, ומקורבם ותלמידם של רבי יעקב יוסף מפולנאה, רבי נחום מטשרנוביל ורבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה מקורב גם לרבי פנחס מקוריץ, שהתבטא עליו: "ראיתי כיצד אליהו הנביא מתלווה אליו ומגלה לו את סודה הכמוס של האידרא קדישא". הצדיק ר' ליב שרה'ס סיפר כי "ראה על פניו את צלם אלוקים בשלמות". בשער הספר שלפנינו נכתבו דברים מופלאים בשבחו, ביניהם: "היה דבוק בקונו בכל עתיו ורגעיו בלתי נפרד בהליכה ובישיבה...". הספר נכתב מפיו על ידי תלמידו הרה"ק רבי אליעזר מז'יטומיר בעל "פרקי הנאזר". האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין אמר על הספר כי "כל מה שכתוב בספר הוא מחובת כל יהודי להתנהג כך". מכל ספרי החסידות היה חביב ביותר ספר זה על הרה"ק רבי חנוך העניך מאלכסנדר (תפארת אבות, ויז'ניץ, תשנ"ג, עמ' 208). בשמו של האדמו"ר רבי ישכר דוב מבעלזא נאמר כי: "במה שהשפיעו להמחבר תורה מן השמים, אמר רק שמינית, וממה שאמר שמעו רק שמינית, וממה ששמעו הבינו רק שמינית, וממה שהבין הכותב בעל 'פרקי הנאזר' כתב מזה רק שמינית, וממה שהדפיסו מבינים רק שמינית". רבי זאב וולף נפטר בשנת תקנ"ח, וספרו נדפס סמוך לאחר פטירתו (יתכן שלכך רומז פרט השנה: "והיה מנוחתו כבוד").
רישומים בדף השער: "אברהם אביש במוהר"ר משה ---"; "הצעיר יאודה טבאך ס"ט"; "גואל אחרון למדרש מע' הגביר החכם המרומם ג'י מאיר לזבונא יצ"ו" (רישום זהה מופיע גם בדף י/1).

עותק נאה עם שוליים רחבים, על נייר איכותי. [2], נח, סא-פ, [2]; נב, נה-צח, קא-קכ; סד דף. 22.5 ס"מ. מצב טוב. כתמים. סימני עש קלים בדף השער ובדפים נוספים, עם פגיעות קלות במסגרת השער ובטקסט. קרע בשולי אחד מהדפים, ללא פגיעה בטקסט. חותמות. כריכת עור חדשה.

בשנים תקנ"ח-תק"ע נדפס הספר במספר מהדורות דומות זו לזו, מהן במספר וריאנטים, ראה: א' טויבר, מחקרים ביבליוגרפיים, עמ' 36-39; י' יודלוב, גנזי ישראל, מס' 1140. בעותק שלפנינו האיסור להדפיס את הספר עומד על חמש-עשרה שנה, ולא עשרים שנה.