מכתב מאת ה"חזון איש" בענין מכונת חליבה בשבת - "האופן שעמדנו עליו, אי אפשר להתירו לא מצד איסור חליבה, רק מצד איסור כיבוי"

מכתב מאת ה"חזון איש" בענין מכונת חליבה בשבת - "האופן שעמדנו עליו, אי אפשר להתירו לא מצד איסור חליבה, רק מצד איסור כיבוי"

מכתב (לא חתום) בכתב-ידו של רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל ה"חזון איש", בדין מכונת חליבה חשמלית בשבת. [בני ברק, שנות הת"ש בקירוב].
המכתב (פגום בחלקו) עוסק בבירור האופן המותר להפעלת משאבות חליבה אוטומטיות בשבת, וכותב כי אפשר להפעיל מכונה רק באופן של "חליבה לאיבוד". החזון איש פוסל אפשרות אחרת שהועלתה בעניין ואומר כי "האופן שעמדנו עליו, אי אפשר להתירו לא מצד איסור חליבה, רק מצד איסור כיבוי". בהמשך הדברים הוא מציע לבנות את המכונה באופן שבה יופעל "הזרם בשעה מדוייקה", כשהחלב שנחלב בעת ההפעלה יגיע רק "לתוך כלי הזבל". מתוך הדברים נראה כי מדובר על שימוש במכונת חליבה שבה זרימת החלב בעת הרכבת הגביעים על עטיני הפרה מכוונת לאיבוד, ורק לאחר מכן מוסטת זרימת החלב אל מיכל החלב (ראה: חזון איש, אורח חיים, לח, ד; וראה עוד במאמר הרב זאב וייטמן, "חלב שנחלב בשבת באיסור", בנתיב החלב, ג, אדר תש"ע, עמ' 68-69).
רבי אברהם ישעיהו קרליץ בעל "חזון איש" (תרל"ט-תשי"ד), גאון ההלכה והמחשבה בדורנו. גדול בתורה וצדיק נסתר, את ספרו הראשון "חזון איש" הוציא בשנת תרע"א בעילום שם, ומאז נקרא שמו על שם ספרו. עלה לארץ ישראל בשנת תרצ"ג, בה הוכר כגדול חכמי התורה, ועמד מאחורי תחיית עולם התורה בדורנו. עודד וחיזק את קיום ההלכה ואת קיום המצוות התלויות בארץ. נלחם בעוז בעד שמירת השבת והשמיטה, והיה הסמכות ההלכתית שעמו התייעצו החקלאים החרדים שומרי השבת והשביעית, בקיום דיני שבת, דיני השמיטה ושאר דיני המצוות התלויות בארץ. כתב והוציא את עשרות ספרי "חזון איש" שנכתבו בעמל ובעיון רב, כמעט על כל הסוגיות בש"ס.
[1] דף. 5 שורות בכתב-ידו. כ-6X20 ס"מ. מצב בינוני. כתמים, סימני רטיבות. קרע חסר במרכז הטקסט, עם פגיעה וחסרון בטקסט. מודבק על נייר לשימור.

שאלת החליבה בשבת, ודעת ה"חזון איש" על מלחמת ה"עבודה עברית"
שאלת החליבה בשבת במושבות ארץ ישראל, הסעירה את העולם התורני בשנות התר"צ. מצד אחד לא ניתן להמנע מחליבת הפרות, כדי לא לצערן. ומאידך, החליבה לצורך שמירת החלב היא איסור גמור וחילול שבת.
עם עלותו של רבינו ה"חזון איש" לארץ ישראל, הוא פעל רבות בעניין, וכשנודע לו בשנת תרצ"ו כי אף בבני ברק נכשלים הרפתנים באיסור חליבה בשבת, הוא פרסם על כך כרוז בבתי הכנסת בעיר (ראה: קובץ אגרות חזון איש, א, אגרות צד-צה) והתכתב על כך עם רבי חיים עוזר (ראה: קובץ אגרות חזון איש, ב, אגרות הגרח"ע, אגרת יג).
הבעיה התעוררה בשנות התר"צ (בפרט לאחר מאורעות תרצ"ו), לאחר שמשמרות ה"עבודה עברית" של אנשי ה"הסתדרות" מנעו העסקת נכרים במשקים, ועל כן הוצרך ה"חזון איש" לעודד את הרפתנים היהודים לחלוב בדרך של "חליבה לאיבוד", ולהתגבר על הניסיון שבהפסד החלב. בכרוז הנ"ל כתב ה"חזון איש", ש"אלה החולבים בשבת לא במרד ולא במעל יעשו זאת, רק הם מסורים ביד יצרם וקשה להם לעמוד בנסיון ולחלוב על הקרקע - שזו הדרך הישרה ומותרת". הוא משבח בכרוז את "גבורי הכח" אשר מצליחים לעמוד בנסיון הקשה של הפסד ממון, וחולבים "על גבי קרקע".
בספר חזון איש (אורח חיים, נו, ו) הוא כותב על דיני חליבה בשבת "בזמן שאינו מוצא א"י [אינו יהודי, נכרי] לחלוב", ובסיום דבריו הוא כותב כי "חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י א"י [אינו יהודי] - שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים, וכן נוהגין בכל המקומות שהשבת אצלן ביוקר".
בשנים מאוחרות יותר כשהובאה לארץ מכונת החליבה החשמלית, זירז ה"חזון איש" את אנשי משק הקיבוץ "חפץ חיים" למצוא פתרון לשאלת החליבה בשבת ע"י התאמה טכנית של המכונה לדרישות ההלכה (ראה: חזון איש, אורח חיים, לח, ו). החזון איש נכנס לעובי הקורה של הפתרונות הטכניים, כמו שאנו רואים במכתב שלפנינו. יתכן שהמכתב שלפנינו נכתב אז אל הרב הראשי רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג שדן עם ה"חזון איש" בפתרון מכונות החליבה (ראה במאמר הרב זאב וייטמן, "חלב שנחלב בשבת באיסור", בנתיב החלב, ג, אדר תש"ע, עמ' 68-69).
מעניינת במיוחד היא התייחסותו של ה"חזון איש" למלחמה על ה"עבודה עברית" שהייתה בארץ ישראל בשנות התר"צ. מצד אחד הוא מגנה את הענשת הציבור הערבי בארץ מתוך נקמה ורגשי כעס וקנאה. מאידך, עודד ה"חזון איש" את העדפת העסקתם של פועלים יהודיים מתוך אחוות אחים ודאגה לפרנסתם, כמו שמספר מקורבו רפאל הלפרין בספרו: "בשאלת 'עבודה עברית' שעלתה על הפרק בשנת תרצ"ד, כשהציבו משמרות ליד פרדסים בשרון ולא הניחו לבעלים שיעסיקו אף פועל ערבי, סבר החזון איש - בניגוד לדעת רבי אלחנן ווסרמן מברנוביץ' - שמחוייבים לְבַכֵּר את הפועל העברי גם כשהוא חילוני" (במחיצת החזון איש, עמ' 236). ה"חזון איש" סבר שיש להעדיף ולבכר העסקת פועלים יהודיים אבל שלל את דרך המלחמה עם הפועלים מהציבור הערבי בארץ.
ההבדל המעשי בהתייחסות זו של ה"חזון איש" לנושא ה"עבודה עברית", נוגע במקרים של העסקת פועלים נכרים בדברים שאינם על חשבון הפועל היהודי, כמו למשל במלאכות האסורות להעשות בשבת ע"י פועל יהודי, ולכן כשהוא כותב בעניין החליבה בשבת כי "חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י אינו יהודי", הוא ממשיך וכותב שם בספרו (חזון איש, אורח חיים, נו, ד), שעפ"י דרך התורה אין לנקום בציבור הערבי מתוך התפרצות יצרים ורגשי כעס: "...ומדרך התורה להחזיק שלום עם כל אדם ולהעביר על המדה... וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום בַּמֵרִיעַ לו מתוך חולי רוח, כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי נפש הַמַּשְׂכֶּלֶת וְחֹסֵר משקל המדות, ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום, וכל העונשים הוא להיות... ההכרח להשתמש בענשים להקים גדרי עולם, שלא יהיה העולם טרף לְשִׁנֵּי בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק נקי מרגש צָרוּת עין בשל אחרים... ואז ניתן לו להשתמש בהערת טִבְעַת נקמה [בהתעוררות טבע הנקמה] תחת פיקוח הדעת שאין הערתו [התעוררותו] בזה רק לזירוז הדין, וזהו [שאמרו חז"ל:] בכל לבבך - בשני יְצָרֶיךָ".
באגרת הגאון רבי יצחק הוטנר שנדפסה בספר "מצות השלום" (עמ' 270-272), הוא דן ומפרש את הדברים הללו של ה"חזון איש". בראש הדברים הוא מספר על "הרקע המעשי אשר על גביו נולדו דבריו של מרן החזון איש" והמצב בארץ באותה תקופה, וכה כותב הרב הוטנר: "...בימים ההם היתה נטושה מלחמה עזה נגד ה'בעלי בתים' המעסיקים פועלים ערביים. המלחמה לא היתה מוגבלת לפולמוס של ויכוח אלא שהתפשטה עד התחום של מעשי אלימות... בראש המלחמה עמדו הידועים, וכדרכם תמיד השתמשו לצורך מחשבתם במונחים לקוחים מתחום הקדושה, והיו קוראים למשק המעביד פועלים ערביים 'עבודה זרה'... כנגד טענה זו של 'עבודה זרה', נשמעה טענה מצד ה'בעלי בתים' כי שמירת שבת מחייבת להחזיק נכרים במשק, שכן ישנן כמה מלאכות שאי אפשר לדלג עליהן ומוכרחים להעשות ע"י נכרים. אבל דעת הקהל הסתמית היתה אז בתוקף כנגד טענה זו של השומרי שבת, כי הלא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה כנגד 'עבודה זרה'... ועל כן כשפסק מרן בעל החזון איש בספרו, שבענין החליבה בשבת העצה הכי נכונה היא לחלוב ע"י נכרי, מצא לנכון להוסיף פיסקא זו שהעתיק כת"ר במכתבו... שאמנם נכון הוא להתנהג בדרכי החסד גם עם האומות, ונכון הוא לתת להם עבודה למחייתם. ובהיות שאז היתה רווחת הטענה כי הכבוד הלאומי דורש להנקם מהערביים על הפוליטיקה של שנאה שהם מתנהגים בה, ולא עוד אלא שנתרבו אז מעשי אלימות להנקם במסתרים - לכן הוסיף מרן ז"ל בכאן הדברים הנ"ל כנגד הקנאה והנקמה - וכך נתגלגל הענין שדיבורים הללו בעד החזקת נכרים במשק וכנגד רגשי הקנאה והנקמה, באו בתוך פסקיו של מרן החזון איש בהלכות שבת" (פחד יצחק, אגרות וכתבים, אגרת מג, עמ' עא-עג)".