במכירה פומבית מספר 59 של גלריה יפו תוצגנה למכירה "אמנות ישראלית ובנלאומית" יצירות מקוריות שלב אמני ישראל ומעט מהעולם מהמאה ה20 וה21 .בדגש על אמנות מודרנית ועכשווית
רשימת אמנים: מרים כבסה, מיכאל ארגוב, יעקב אגם, מיכל נאמן, חן שיש, אורי ליפשיץ, מנשה קדישמן, יעקב שטיינהרדט, בני אפרת, משה קופפרמן, פנחס כהן גן, יחזקאל שטרייכמן, פמלה לוי, רפי לביא, ערן שקין, אברהם אופק, לאו ריי, לאופלד קרקואר, יגאל תומרקין, רות שלוס, ועוד ועוד וטובים במחירי פתיחה ראלים ומועדכנים לשוק האמנות הישראלי והבינלאומי !
פריט 2:
רפי לביא
עוד...
|
|
![]() ![]() ![]() |
נמכר ב: $260 (₪991)
₪991
מחיר פתיחה:
$
240
הערכה :
$500 - $700
עמלת בית המכירות: 19%
מע"מ: 18%
על העמלה בלבד
|
מעמד הסכם השלום בין ירדן לישראל ב1994 , ראש ממשלת ישראל יצחק רבין לוחץ יד לשלום לחוסיין מלך ירדן בליווי ותיווך נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. צבעי מים ועפרון על פוסטר בהוצאת ידיעות אחרונות, חתום ומתוארך 1996. רפי לביא (לוי) נולד ברמת גן למשפחת לבעלת רשת בתי-הקפה "עטרה". בנעוריו היה חניך בתנועת הנוער העובד והלומד ולמד ניצוח וקומפוזיציה והשתתף בחוג לאמנות של האוניברסיטה העממית בתל אביב. בשנת 1955 התגייס לשחירות בצה"ל אך שוחרר לאחר שנפצע והוכר כנכה צה"ל. לאחר שיחרורו צייר באזור אכזיב למד אמנות אצל לודויג מוס וקוסו אלול. בשנת 1960 הציג תערוכת יחיד ראשונה ב"גלריה רינה" בירושלים.
בשנת 1965 הקים לביא את קבוצת "10+", שהיוותה אלטרנטיבה אוונגרדית להגמוניה של קבוצת "אופקים חדשים". בהנהגתו הציגה הקבוצה עשר תערוכות קבוצתיות שביטאו את השפעת האמנות האמריקאית, בייחוד זו של הפופ ארט על האמנים הישראלים. לביא שימש במשך שנים רבות מורה מרכזי במדרשה לאמנות ברמת השרון ואחר כך בבית-ברל. במסגרת זו טיפח לביא קבוצה של אמנים בעלי נטייה לאמנות מושגית. עבודותיו ועבודות תלמידיו שימש את האוצרת שרה ברייטברג-סמל לעיצוב תזת "דלות החומר" שהציגה בשנת 1986. ברייטברג-סמל הציגה את דמותו של לביא כביטוי של ה"צבר" הישראלי האולטימטיבי. לביא התגורר במשך שנים רבות בדירה ברחוב יונה הנביא מס' 42 בתל אביב-יפו. בשנת 2005 עקר לדירה ברחוב אוליפנט.
בסוף שנות החמישים יצר את עבודותיו המשמעותיות הראשונות. היו אלה רישומים הקרובים בסגנונם לציורי ילדים. בראשית שנות הששים החל להציג את יצירותיו, שסגנונן מעיד על זיקתו לעבודותיהם של אריה ארוך ואביבה אורי. החל ממחצית שנות השישים של המאה ה-20 הופיע בעבודותיו שימוש בהדבק (קולאז') על גבי לוחות עץ לבוד ("דיקט") ובשימוש בדימויים חזותיים כגון מודעות רחוב, תצלומים ממגזינים ועוד.
לביא התנגד רוב ימיו לכל פרשנות איקונולוגית ליצירותיו ודגל בפרשנות מודרניסטית-צורנית. בעבודותיו הדגיש לביא את אופייה הארס-פואטי של יצירת האמנות, על ידי יצירת עימות פורמליסטי בין מרכיבי הקומפוזיציה באופן המבטל כל אשליה של עומק, או על ידי שימוש באמצעים כשימוש בצבע ורוד או בשרבוטים, שנתפשו כערעור על מושג הטעם האמנותי. עם זאת, בסוף ימיו הסכים לכמה פרשנויות בעלות אופי תוכני וספרותי.

