|
LOT 56:
לוט 4 פריטים - בית הנכות בצלאל 1942/43/47
more...
|
|
|
Sold for: $10
Start price:
$
10
Buyer's Premium: 20%
More details
VAT: 17%
On commission only
|
לוט 4 פריטים - בית הנכות בצלאל 1942/43/47
1. תוכניה לקונצרט למוסיקה קמרית - א. שרדר, פסנתר / ה. יעקובי, כנור / תלמה ילין, צ׳לה
2. רשימות יולי 1943. 8 עמ׳
3. רשימות אבגוסט 1943. 8 עמ׳
4. רשימות יאנואר 1947. 11 עמ׳
בית הנכות בצלאל (בעבר: "בית הנכאת") היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.
תחילתו של המוזיאון היה כמוזיאון לתולדות הצומח והחי בארץ ישראל. ישראל אהרוני, מקים האוסף, שימש כזואולוג וכאספן דגימות עבור מוזיאונים שונים באירופה כגון מוזיאון הטבע וגן-החיות של ברלין. בוריס שץ, מקים "בצלאל", ראה יתרון באפשרות להקמת האוסף הזואולוגי, בכך שיוכל לשמש עזר לאמנים לשלב את חיי הטבע של ארץ הקודש בעבודותיהם.
החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוח מפעלו של שלמה אנסקי, שהקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.
תצוגת בית הנכות נפתחה לציבור הרחב בפסח, שנת 1912. הוא הפך למוקד של ביקורים של ראשי היישוב. ביקור חשוב נערך בשנת 1916 ובו ביקר ג'מאל פאשה, שר הימייה של האימפריה העות'מאנית, בליווי פמליה ובה הפאשה של ירושלים ונכבדים נוספים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה ש"ץ אל ועד הצירים בבקשת תמיכה למוזיאון. בבקשתו תיאר את מאמצי שימור המוזיאון בזמן המלחמה מפני הטורקים. הוועד הקציב למוזיאון סכום כספי מסוים ופיתוחו נכלל בתוכניותיו. אולם ש"ץ לא הצליח להגדיל את המוזיאון, שתצוגתו מנתה אז כ-3,000 פריטים, בשל סגירת גבולות הארץ[דרושה הבהרה].
החל מתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 החלה הפרדה של האוסף הזואולוגי מן האוסף הכללי. האוסף, שכונה "בית נכות חקלאי" הועבר לניהול עצמאי ובשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית, נמסר לרשותה. במקביל, פעל ש"ץ במטרה להפוך את החלק האחר של האוסף למוזיאון לאומי, תחת אחריותו של ועד הצירים. פועלו של ש"ץ נשא פרי וב-2 ביוני 1925 נפתח "בית הנכות הלאומי בצלאל" בפיקוחו של מרדכי נרקיס.
המוזיאון, שנפתח לציבור מדי יום, בתחילה בשעות אחר הצהריים, כלל שבעה אולמות שבהם הוצגו פריטי אמנות, רובם מעשי ידי אמנים יהודים: אולם המציג את דיוקנותיהם של "גדולי ישראל", אולם נורדאו, אולם הירשנברג, בו הוצגה יצירתו של שמואל הירשנברג - "היהודי הנצחי" (1900), ואולם "נאד הדמעות" ובו הוצגו ציורי פרעות מאת אבל פן לצד שרידים מפרעות ביהודים. אולם מיעוט המבקרים, חוסר תמיכתם הכספית של הארגונים היהודים והציוניים ב"בצלאל" בכלל ובמוזיאון בפרט, הביאו את המוזיאון לסף סגירה. בשנת 1929 נסגר בצלאל "הישן" סופית.
עם פתיחתו של מוזיאון ישראל, בשנת 1965, צורף אליו האוסף של בית הנכות. אוסף זה שימש את הגרעין של אגף האמנויות של המוזיאון.
לאחר פתיחת מוזיאון ישראל הוקם במבנה ששימש לבית הנכות בית האמנים.
1. תוכניה לקונצרט למוסיקה קמרית - א. שרדר, פסנתר / ה. יעקובי, כנור / תלמה ילין, צ׳לה
2. רשימות יולי 1943. 8 עמ׳
3. רשימות אבגוסט 1943. 8 עמ׳
4. רשימות יאנואר 1947. 11 עמ׳
בית הנכות בצלאל (בעבר: "בית הנכאת") היה מוזיאון וחלל תצוגה שהוקם לצד בית הספר לאמנות "בצלאל", ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים. המוזיאון פעל בין השנים 1906-1965. כיום פועל במקום זה בית האמנים של אגודת הציירים והפסלים בירושלים.
תחילתו של המוזיאון היה כמוזיאון לתולדות הצומח והחי בארץ ישראל. ישראל אהרוני, מקים האוסף, שימש כזואולוג וכאספן דגימות עבור מוזיאונים שונים באירופה כגון מוזיאון הטבע וגן-החיות של ברלין. בוריס שץ, מקים "בצלאל", ראה יתרון באפשרות להקמת האוסף הזואולוגי, בכך שיוכל לשמש עזר לאמנים לשלב את חיי הטבע של ארץ הקודש בעבודותיהם.
החל משנת 1909 קיבל המוזיאון גוון יותר אתנוגרפי, ברוח מפעלו של שלמה אנסקי, שהקים מוזיאון אתנוגרפי יהודי בסנקט פטרבורג. חלק מן האוסף של בית הנכות נתקבל כתרומה בערבות תערוכות אשר ערכו אנשי "בצלאל" באירופה. בין המוצגים שנתרמו היו דיוקן עצמי של יוסף ישראלס, דיוקן של מקס ליברמן, אוסף שבלולים שנשלח מברלין, מרכבתו של משה מונטיפיורי ועוד.
תצוגת בית הנכות נפתחה לציבור הרחב בפסח, שנת 1912. הוא הפך למוקד של ביקורים של ראשי היישוב. ביקור חשוב נערך בשנת 1916 ובו ביקר ג'מאל פאשה, שר הימייה של האימפריה העות'מאנית, בליווי פמליה ובה הפאשה של ירושלים ונכבדים נוספים.
לאחר מלחמת העולם הראשונה פנה ש"ץ אל ועד הצירים בבקשת תמיכה למוזיאון. בבקשתו תיאר את מאמצי שימור המוזיאון בזמן המלחמה מפני הטורקים. הוועד הקציב למוזיאון סכום כספי מסוים ופיתוחו נכלל בתוכניותיו. אולם ש"ץ לא הצליח להגדיל את המוזיאון, שתצוגתו מנתה אז כ-3,000 פריטים, בשל סגירת גבולות הארץ[דרושה הבהרה].
החל מתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 החלה הפרדה של האוסף הזואולוגי מן האוסף הכללי. האוסף, שכונה "בית נכות חקלאי" הועבר לניהול עצמאי ובשנת 1925, עם פתיחת האוניברסיטה העברית, נמסר לרשותה. במקביל, פעל ש"ץ במטרה להפוך את החלק האחר של האוסף למוזיאון לאומי, תחת אחריותו של ועד הצירים. פועלו של ש"ץ נשא פרי וב-2 ביוני 1925 נפתח "בית הנכות הלאומי בצלאל" בפיקוחו של מרדכי נרקיס.
המוזיאון, שנפתח לציבור מדי יום, בתחילה בשעות אחר הצהריים, כלל שבעה אולמות שבהם הוצגו פריטי אמנות, רובם מעשי ידי אמנים יהודים: אולם המציג את דיוקנותיהם של "גדולי ישראל", אולם נורדאו, אולם הירשנברג, בו הוצגה יצירתו של שמואל הירשנברג - "היהודי הנצחי" (1900), ואולם "נאד הדמעות" ובו הוצגו ציורי פרעות מאת אבל פן לצד שרידים מפרעות ביהודים. אולם מיעוט המבקרים, חוסר תמיכתם הכספית של הארגונים היהודים והציוניים ב"בצלאל" בכלל ובמוזיאון בפרט, הביאו את המוזיאון לסף סגירה. בשנת 1929 נסגר בצלאל "הישן" סופית.
עם פתיחתו של מוזיאון ישראל, בשנת 1965, צורף אליו האוסף של בית הנכות. אוסף זה שימש את הגרעין של אגף האמנויות של המוזיאון.
לאחר פתיחת מוזיאון ישראל הוקם במבנה ששימש לבית הנכות בית האמנים.
