'ומתאמצים אנו בכל כוחותינו להחזיק את ישיבתינו על מקומה לבל יושבת חלילה מקום התורה המפואר הזה' מכתב מאת מרן החפץ חיים

'ומתאמצים אנו בכל כוחותינו להחזיק את ישיבתינו על מקומה לבל יושבת חלילה מקום התורה המפואר הזה' מכתב מאת מרן החפץ חיים

"בעזה"ית עש"ק לסדר בשלח, התרע"ה, ראדין. כבוד הרב... מרדכי צפנת שליטא, וכבוד הרב... ישעי' קושעל... גודל תשואות חן חן לכבודם עבור השתדלותם ועבודתם לטובת המצוה... ובפרט בעת הנוכחית שמצב החזקת הישיבה נתדלדל ונהרס ממהומת הזמן, והלומדים נשארו בלי אמצעים למחייתם, זהו ממש פקוח נפשות. ומתאמצים אנו בכל כוחותינו להחזיק את ישיבתינו על מקומה לבל יושבת חלילה מקום התורה המפואר הזה. שזהו מבצרינו ומחסינו תמיד, ובפרט כעת שצריכין עמינו לרחמי שמים והגנה מרובה, זכות התורה יוכל הרבה להגן עלינו. ואבקשם לימים הבאים... למען קיום בית מקדש ה' הזה, ולמען פקוח נפשות היקרים הנמצאים בו השוקדים על התורה יומם וליל... ובזכות החזקת התורה יברך ה' אתכם בחו"ש ובהצלחה בכל מעשיכם... והנני המברך לכ' ולכל המנדבים... שיזכו לראות בישועת עמנו והרמת קרן תורתינו הק' ונחמת ציון כחפצם וכחפץ המברכים מוקירם ומכבדם כרום ערכם, ישראל מאיר הכהן מראדין..".

מכתב בחתימת יד קדשו של מרן החפץ חיים לחיזוקה של ישיבת ראדין בזמן מלחמת העולם הראשונה.

מיום הקמתה של ישיבת ראדין בשנת תרכ"ט [1869]  ידעה עליות ומורדות מבחינה כלכלית. הישיבה כללה ישיבה וכולל. בשנים הראשונות תנאי החיים בראדין היו קשים. הסיכוי לאסוף מספיק תמיכה כלכלית מקומית על מנת לנהל מוסד גדול ומצליח היה נמוך מלכתחילה. בשל כך הקפיד החפץ חיים לשלוח חלק מן הבחורים לישיבות אחרות שהתקיימו בהן תנאים נוחים יותר ולשמור על הרשמה מוגבלת. התלמידים בישיבה הסתפקו בשינה על ספסלים ונקראו "פרושים" משום שפרשו מחיי העולם והתמסרו ללמוד התורה. האוכל בישיבה סופק על ידי  אשתו של החפץ חיים והיא עם נשים נוספות אספו מוצרי מזון ובישלו ארוחות שהוגשו לתלמידים בבנין הישיבה. מספר התלמידים בישיבה נשאר קטן עד תרמ"ו [1886], כאשר החפץ חיים הטיל על חתנו הרב צבי הירש לוינסון את ניהולה השוטף של הישיבה. בעקבות מינויו התרחבה הישיבה והתנאים השתפרו. בתרס"ד [1904] משרבו התלמידים נעשה בית המדרש קטן מכדי שיוכל לאכסן את כל התלמידים ונבנה בנין חדש. עם הזמן עלה מספר התלמידים וכשמספרם הגיע למאות הם נאלצו ללמוד בבית הכנסת המקומי. בשנת תרע"ב [1912] הנהלת הישיבה החליטה שיש צורך בבנין גדול ומרכזי לכל תלמידי הישיבה. הבניין המקורי נהרס כדי לפנות מקום למבנה חדש שיהיה גדול דיו להכיל את כל התלמידים שמספרם באותו זמן עלה על 300. החפץ חיים גייס את 15,000 הרובל שהיו נחוצים לביצוע המשימה בכוחות עצמו בעיקר ממקורות רוסים, ובשנת תרע"ג [1913] הסתיימה בניית המבנה החדש. הוא כלל לא רק אולם לימודים מרווח כי אם גם מגורים, חדרים צדדיים לשימושים שונים, חדר בו נתנו טיפולים רפואיים וספרייה בה נשמרו אלפי ספרים. בתקופה זו היתה הישיבה בשיא פריחתה הרוחנית והכלכלית. אלא דוקא עתה, כאשר הישיבה היתה בשיא שגשוגה היא נאלצה לעמוד בפני מבחן קיומי של ממש.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הכיבוש הגרמני אל תוככי שטחה של רוסיה פגע קשות במקורות ההכנסה של הישיבה. בשעה קשה זו נכתב המכתב שלפנינו כאשר עדין נראה היה שהישיבה תשרוד במשכנה הקבוע. לזה מכוונות מילותיו של מרן החפץ חיים במכתבו: "ומתאמצים אנו בכל כוחותינו להחזיק את ישיבתינו על מקומה", וזה מה שהביא את מרן החפץ חיים לפנות לנדיבים הידועים רבי מרדכי צפנת ורבי ישעיהו קושעל בתארו את מצבה של הישיבה כ'פקוח נפש של ממש', ולבקש מהם שיפעלו לסיוע מיידי. 

זמן קצר אחר כך, בזמן נסיגת הרוסים מפני הצבא הגרמני, כאשר לא נותרה ברירה, הוחלט לבסוף לפצל את הישיבה לשנים על מנת לשמור על קיומה, חלק אחד יישאר בראדין והשני ינוע לתוך רוסיה שהיתה באותה העת מקום בטוח יותר.  לאחר נידודים ופיצולים למקומות מפלט שונים בשנות המלחמה, שבה לבסוף הישיבה לראדין באביב תרפ"א [1921]. כאשר שבו הבחורים לבנין הישיבה הם מצאו את חלקו הפנימי הרוס ונטוש. הגרמנים החרימו את הבניין והפכו אותו אורווה לסוסיהם ולמחסן תחמושת. התלמידים נאלצו להשתכן בבית המדרש המקומי. החלונות היו מנופצים והריהוט נעלם. הבניין שופץ ועם הזמן חזרה הישיבה לפרוח תחת הנהגתם של הגאון רבי נפתלי טרופ ורבי משה לנדינסקי. 

[2] עמ', כתיבת סופר, וחתימת יד קודשו של מרן החפץ חיים, וכן חותמת דיו. מצב טוב מאד.